דברי דוד על רש״י, ספר שמות כא:כ

וכי יכה איש את עבדו וכו' בא הכתוב והוציאו מן הכלל כו'. כתב הרא"ם שזהו המדה דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש, ובפ"ק דיבמות (דף ז') איתא החילוק שבין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא על עצמו יצא אלא על הכלל כו' והקשה הרא"ם דהא אמרינן בפרק איזהו מקומן (דף נ') איכא למ"ד דביצא לדון בדבר החדש איהו דלא גמיר מכלליה אבל כלליה גמיר מיניה א"כ גם כאן נילף הכלל מן העבד ויהא אפי' בן חורין נידון בדין יום או יומים כמו העבד, ותירץ דאין למדין מן דבר החדש אלא מה שהוא אינו חידוש כההיא דשחיטת צפון באשם מצורע שם בזבחים, אבל מה שהוא חידוש לא ילפינן ואני אומר דזה ודאי לא, קשה דהא פירש"י בסמוך כי כספו הוא הא אחר שהכהו אע"פ ששהא כו' והיאך תאמר דנילף מעבד ליום או יומים, אבל באמת אפילו לפי דרכו לק"מ דודאי חילוק זה של הרא"ם ישנו שם בזבחים ברש"י ותוספ', אבל כאן אין ענין לזה דלא שייך לומר ילפינן הכלל מיניה אלא דעדיין נשאר הכלל בדבר אחד קיים ואינו, נסתר לגמרי כההיא דאשם לענין מתן דמים על המזבח ואע"פ שכתבו שם התוס' ובפ"ק דיבמות דאין קרוי דבר חדש אלא כשסותר הכלל דהיינו דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות כו' היינו שעכ"פ ישנו לכלל במקומו אלא שנסתר מקצתו אבל כאן שנאמר מכה איש ומת מות יומת ממילאנכתב בפירוש שאינו בדין יום או יומים והיאך שייך לומר שניליף שיהיה בדין יום או יומים:

ועל פי זה נראה לי לפרש בעיקר ענין זה דמתורץ מה שהקשה עוד הרא"ם קושיא חזקה דלמ"ד בזבחים לא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמיר מיניה היאך יליף בסמוך רוצח מעבד לומר שמיתתו בסייף דומיא דעבד דכתיב ביה נקם ינקם ואין נקימה אלא בסייף כדכתיב חרב נוקמת נקם ברית הא לא ילפינן הכלל מן העבד שהוא דבר חדש. וזה ודאי קושיא חזקה היא דהא ברוצח לא כתיב רק מות יומת וסתם מיתה היא בחנק אלא שאנו לומדים מעבד דכתיב ביה נקם ינקם, ולמ"ד הזה אין לומדים הכלל מן הדבר החדש שיצא אבל לפי, דרכי בזה אין כאן מדה דדבר שיצא מן הכלל לידון בדבר החדש דזה אינו מן המדה אלא במקום שאין הכלל נסתר לגמרי כההיא דאשם דסותר מקצת מן הכלל ויצא לדון בדבר חדש משא"כ בזה שבכלל נאמר מכם איש ומת מות יומת דהיינו שאין שם דין פטור יום או יומים אלא שהעבד יצא מן הכלל הזה ולא נכלל כלל בכלל הראשון אלא יש בו דין אחר לגמרי דהיינו יום או יומים וגלתה לנו התורה שלא היה לגמרי בכלל וכיון שאין כאן מדה זו שיצא ללמוד בדבר חדש שפיר נוכל לומר דילפינן זה מזה במה שאפשר ללמוד (כנ"ל בענין זה):

ובג"א כתב לתרץ קושיא זו דיליף לה דרוצח בסייף בק"ו דמה עבד שהוא קל הוא בסייף ק"ו לבן חורין, והוא תלמוד ערוך בפרק ד' מיתות (דף נ"ב) והיינו למ"ד חנק קל ולמ"ד חנק חמור נפקא ליה מעגלה ערופה, וא"כ דיש ק"ו שפיר ילפינן מן הדבר החדש. ואני אומר שזה אינו דאע"ג דמצינו כן בזבחים (דף נ"א) דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בק"ו מ"מ אין שייך זה בהאי מדה דיצא לדון בדבר חדש דא"ל כן דהא אמרו בפירוש דאם יצא לדון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש דמשמע דאפי' ק"ו לא מהני להחזירו לכללו אלא כתוב בפירוש דוקא, וא"כ למ"ד לא ילפינן הכלל מן הדבר החדש לא מהני ג"כ ק"ו דלדידיה הני תרתי שוים הדבר חדש מן הכלל והכלל מדבר חדש. והרא"ם כתב לימוד, דרוצח בסייף מדכתיב שופך דם האדם וכו' ונעלם ממנו גמרא זו דפרק ד' מיתות דיליף לה מעגלה ערופה:

בשבט כו', עבד הקל לא כ"ש. במכילתא פריך א"כ בשבט למה לי תיפוק ליה מישראל בק"ו דבעינן דוקא כדי להמית ותירצו א"כ ענשת מן הדין לכך נאמר ללמדך שאין עונשין מן הדין. וקשה דהא ע"כ גם השתא דכתיב בשבט אתה צריך לק"ו כדי שלא תקשה דילמא בשבט אע"פ שאין בו כדי להמית, אע"כ דילפת ק"ו מישראל והיאך עונשין מן הדין ונראה דדוקא אם באת להמציא דבר חדש מכח ק"ו אנו אומרים אין עונשין מן הדין, אבל כאן שהדין נכתב בפירוש אלא שמחוסר פירוש, מהו, בשבט בזה ילפינן שפיר מן הדין דאין זה אלא גילוי מילתא. ובזה ניחא עוד מ"ש במכילתא לכך נאמר ללמדך שאין עונשין מן הדין, דקשה הא ילפינן לה בגמרא אחותך בת אביך ובת אמך שהוא קל וחומר מאחותך בת אביך לחוד אלא שאין מזהירין מן הדין כמו שפירש"י שם אצל בת, בנך כו' אלא דכאן בא הלימוד היאך נאמר אין עונשין מן הדין דזה אינו שייך בנכתב בפסוק אלא שיש חסרון פירוש שדבר זה לומדין מן הדין. ובזה מתורץ עוד מה דקשה על הגמ' דפ' ד' מיתות שזכרתי בסמוך דילפינן רוצח בן חורין בסייף מק"ו מהורג עבד דהא אין מזהירין ועונשין מן הדין, ולפי דרכי לק"מ דגם כאן שנכתבה גבי בן חורין בפירוש מות יומת אלא שמחוסר פירוש מה היא מיתתו, בזה ילפינן שפיר מעבד בק"ו אף שהוא מן הדין, ובג"א כתוב דגמרא דידן פליגא על המכילתא וכאשר כתבתי ניחא בס"ד: