דברי דוד על רש״י, ספר שמות כא:יט

על משענתו, על בוריו ועל כחו כתרגומו ודלא כרמב"ן שפירש על מקלו, ונראה משום דקשה דהולך על מקלו אינו חזק כל כך ואינו יכול לעשות מלאכתו כבראשונה וא"כ למה לא יתן לו שבת אף אחר קימתו אלא פירושו על בוריו וכחו זהו משענתו ר"ל שנשען על עצמו וגופו וממעט הולך על מקלו שאז אינו נשען על עצמו רק מקלו יגיד לו וא"ל א"כ מה לי בחוץ מה לי בבית, הא לא קשיא דקממעט מי שהולך הליכה מועטת כמו בבית אפשר שיחזור ויפול למשכב מכח ההליכה אלא צריך שיוכל לילך הליכה רבה כמו שהולכין בחוץ וישאר בכחו:

ונקה המכה, וכי ס"ד שיהרג זה שלא הרג יש להקשות למה מקשה מכח סברא שיש קצת ג"כ להיפך ולומר כיון שחשב להרגו והכהו מכת מות אלא דמן השמים רחמו עליו יתחייב זה כמו שמצינו לענין אומדנא דתשלומין אם אמדוהו לה' ימים ונתרפא בב' ימים כדאיתא בפ' החובל (דף צ"א) והיה לו להקשו' מן הפסוק שכבר נאמר מכה איש ומת דמשמע דוקא מת כדלעיל ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא דהיה אפשר לומר דלעיל לא ממעט הכאה בלא מיתה אלא ממיתת ב"ד אבל מ"מ יש מיתה אחרת בלא מיתת ב"ד כגון שמכניסין אותו לכיפה שזכרתי לעיל מן המשנה, ע"כ מקשה כאן מהסברא דהיאך נהרגנו כל שלא הרג. וק"ל על מ"ש רש"י לפני זה וכי יריבון למה נאמר ואמר, שנאמרה פרשה זו משום רפוי ושבת ולמה לא אמר דנאמרה משום דקמ"ל חידוש דין שחובשין אותו לראות אם יתרפא דמש"ה כתיב ונקה המכה, ואם הקושיא היא דל"ל רק שבתו יתן לא היה לו להקשות כן אלא על הפסוק ההוא. ותו דפשיטא שלא נזכר שם שבת ורפוי ומה שייך קושיא בזה. ונראה דעיקר הקושיא היא מכח וכי יריבון דמאי נ"מ ממריבה זו ולא מקשה על הפרשה, ותירץ דהרי לא נאמרה פרשה זו אלא בשביל שבת וריפוי וזה פטור כל שעושה בשוגג כדאיתא ס"פ כיצד הרגל (דף כ"ו:), ע"כ הקדים ואמר וכי יריבון דדוקא במזיד חייב בד' דברים: