דברי דוד על רש״י, ספר שמות כ:א

וידבר אלהים, אין אלהים אלא דיין. הרבה פעמים נאמרו קודם לזה אלהים ולא הוצרך לפרש כן. דהיה ק"ל שהתחיל לומר שם אלהים וסיים לומר אנכי ה' אלהיך, בשלמא לעיל ריש פר' וארא נאמר ג"כ וידבר אלהים אל משה וסיים אני ה' לק"מ כדפירש"י דאמר נאמן לשלם שכר ולא לחנם שלחתיך, מה שאין כן כאן שאומר אנכי ה' אלהיך ששם זה אינו מורה על נתינת שכר דדוקא סתם שם ה' מורה על זה, ולא הוצרך לומר אנכי ה' אלא להכיר מציאותו יתברך עלינו שנאמין בו, וא"כ למה אמר תחלה שם אלהים אלא להורות על פרעון העונש להעובר:

ואם לאו אינו מקבל פורענות. כתב הרא"ם פירוש שלא בעידן ריתחא אבל בעידן ריתחא אין שום מצוה שאין מענישין עליה וראיה מפרק התכלת (דף מ"א.) דאמר ליה מלאך לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה, וא"ל ענשיתו אעשה, וא"ל בעידן ריתחא ענשינן אך קשה מההוא דפ' כל הבשר (דף ק"י) דאתיוה לההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה ואמיה וכפתוהו וא"ל רמי בר חמא שבקוהו דתניא כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה, משמע דבשאר מ"ע שאין מתן שכרה בצדה ב"ד מוזהרין עליה להכותו, בשלמא מההיא דפרק הכותב (דף פ"ו.) דתניא בד"א דלוקין ארבעים במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, ל"ק דקודם עבירה שאני, דכיון שאומרים לו לקיימו ואינו רוצה ראוי להכותו, אבל מההיא דכל הבשר דלא הוה מוקיר אבוה ואמיה וכפתוהו להכותו על מה שעבר על מצוה דכבוד אב ואם מאי איכא למימר כו' עכ"ל. ונדון תחלה על מה דאסיק בקושיא גמרא דרב קטינא, ודפ' כל הבשר, וניחא ליה בההוא דפרק הכותב דודאי ההוא דהכותב יפה אמר דמיירי דוקא קודם שיעבור, וכן פירש"י בהדיא שם, אבל לא מכח קושיית הרא"ם אלא מכח הוכחה פשוטה דלשון עד שתצא נפשו משמע כן, דתחילה מכין אותו הכאה מועטת ואם לא ישמע מוסיפין להכותו עד שישמע או עד שתצא נפשו, וזה, לא שייך אם עבר כבר ואין נפקותא להבא, אבל קושייתו מכח רב קטינא נראה דהרב רא"ם לא דק, דבלאו הכי יש לדקדק מה הקשה רב קטינא להמלאך ענשיתו אעשה מהיכא תיתי שלא לענוש על עשה בדין שמים, דעכ"פ עובר על ציווי הקב"ה ולמה יהיה פטור שלא בעידן ריתחא, אלא ודאי דלא מיירי שם כלל מעובר על עשה בענין שיש עליו חיוב לקיימו, אלא התם שאלו בענין שאין עליו חיוב להכנס באותה מצוה כההיא דציצית שאין עליו חיוב עשיית ציצית כ"ז שאין לו בגד בת ארבע כנפות דקי"ל ציצית חובת מנא לא חובת גברא, ועל זה אמר לו אם עונשין אותו על שאינו מכניס עצמו לחובת ציצית לעשות לו בגד ד' כנפות והשיב דבעידן ריתחא מענישין אף על זאת. אבל ההוא דפרק כל הבשר שהיה עובר עבירה בכבוד אב ואם ודאי היו מענישין אם לא היה מתן שכרו כתוב בצדו, וכן בההיא דהכותב שמכין אותו על שאינו מקיים סוכה שזהו עבירה עליו ולק"מ (וזה פשוט בעיני) אחר זה ראיתי בתוספות פרק התכלת שכתבו בהדיא כדברי.

ועתה נדון בפירושא דמ"ש רש"י כאן שיש שאר מצות שאם אינו עושה אותם אין מקבלין עליהם פורענות, זהו ענין אחר דשם ודאי פשוט דכל שאינו מקיים מצות יש עליהם עונש אלא דלענין קבולי פורענות בהאי עלמא שאינו עולם הגמול קאמר דיש הרבה עבירות שאין עליהם פורענות בהאי עלמא, דיש חילוק בין עונש לפורענות דענין עונש הוא כולל ענין גיהנם אבל פורענות כמדומה שלא תמצאנו רק בעוה"ז בכל דוכתי, וע"ז אמר שיש מצות שאם יקיימם ימצא שכר אפי' בעוה"ז כמו שאמרו הפירות אוכל בעוה"ז וקרן קיימת לעוה"ב אבל לענין עונש לא מצינו כן, ע"כ אמר ואם יעבור לא ימצא פורענות בעוה"ז אבל עונשו חרוץ לעולם הבא ששם עולם הגמול, אבל אלו עשרת הדברות דיין הוא יתברך ליפרע אפילו בעוה"ז ופירוש זה מוכח בזה, דאילו למה שפירש הרא"ם דמיירי במ"ע, קשה הא לא זכר רש"י רק סתם שאר מצות ולא נקט עשה, ותו דהיאך סיים דבעשרת הדברות אינו כן דמשמע אפילו אעשה יש עונש והא אין בעשרת הדברות עשה רק מצות כבד ובזה ס"ל דאין מוזהרין עליה ומצות זכור את יום השבת ג"כ לא שייך שם מ"ע, והיאך יאמר על זה יכול אף בעשרת הדברות כן דמשמע בעשה לפי דרך הרא"ם, ותו דאף אם יש שם עשה מ"מ אין שייך לומר יכול בעשרת הדברות כן דמשמע כל עשרת הדברות, ובג"א פירש על מ"ש שלא יקבלו עונש אם לא יקיימו היינו כמו הקרבת קרבן שאם לא יביא קרבן אין עונש, אבל במצות כבד יש עונש אם לא יקיים, וזה תמוה ג"כ דהא לא הוה דבר והיפוכו דבקרבן חוב פשיטא שיש עונש אם לא יביאנו, ובקרבן נדבה אינו ענין למצות כבוד, דבנדבה אין עליו ציווי פשיטא שאין עליו חטא אם לא יביאנו, ובכבוד יש עליו צווי שיתעסק דוקא בכבודם ויש חטא אם יעבור, ומה חידוש יש שיש דיין ליפרע ומאי רבותיה דעשרת הדברות, אלא דגם פירוש זה אינו כלל אבל, האמת הברור כמו שפירשנו בס"ד:

את כל הדברים כו' מה ת"ל עוד כו' קשה דהא ודאי צריך הכתוב להודיענו מה הם הדברים שאמרן הוא יתברך בדבור אחד והרא"ם האריך מאד בפלפולים בזה, ועיקר פירושו דלא מקשה למה נכתב אנכי ולא יהיה לך אלא על הקב"ה מקשה למה חזר ואמרן, וטופס פירושו בקיצור הוא בדרך זה דלמה נאמרו קצת הדברות בל' מדבר בעדו דהיינו אנכי, לא יהיה וגו' על פני, ואילו לא תשא נאמר בלשון נסתר כאילו אחר מדבר דהא לא אמר לא תשא את שמי, ומאחר שכולם בדבור אחד נאמרו הם כמו נקודה אחת שאין לה חלקים לומר שקצת בלשון מדבר בעדו וקצת בלשון נסתר, ועוד דמסתמא לא חילק בזה ביניהם, ע"כ צ"ל דבשני דברות הראשונים היה הוא יתברך המדבר בעצמו ע"כ אמר לשון מדבר בעדו והאחרים דברי משה ולפיכך לא תוכל לומר שכולם בדבור אחד נאמרו אלא שחזר ופירש הקב"ה להם כל דבור ואז כשחזר אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום אבל לא שאר דברים אלא מפי משה, והיה ראוי שיהיו כל עשרת הדברות נכתבים בלשון מדבר בעדו שהרי כך אמרם הקב"ה ואח"כ שני דברות כפי ששמעו מפי הגבורה בלשון מדבר בעדו ושאר השמונה בלשון נסתר כפי ששמעו מפי משה, אלא כדי לקצר כתב שנים הראשונים כמו ששמעו מפיו יתברך ושמונה דברות בלשון נסתר כמו ששמעו מפי משה. ולפיכך הקשו רק משני דברות ומה ת"ל אנכי ולא יהיה דעיקר הקושיא מה ת"ל בלשון מדבר בעדו מה שלא תמצא בשאר הדברות ועוד האריך ולא העתקתי זה אלא לכבוד הרב הגדול הרא"ם ז"ל, בודאי שכר הרבה יש לו על יגיעתו בפלפולו בזה, אבל אינם נראים כלל לע"ד, דאין זה דרך הקושיא כלל בלשון ומה ת"ל אנכי כו'. גם בג"א הכניס עצמו בפירוש הקושיא הזאת מה שאינו מסתבר.

והנלע"ד דדברים כפשוטן שהם ע"ד מ"ש רש"י אחר זה לאמר מלמד שהיו עונים על הן הן על לאו לאו, ואם כן זה לא שייך על אמירת הקב"ה בפעם אחת הכל דודאי בבן אדם א"א לומר הן על כל דבור בפני עצמו כיון שהיה חידוש הכל בפעם אחת מה שאין יכולת לבן אדם הענייה הן ולאו מבן אדם היא היתה בלתי אפשר אותו פעם, אלא ע"כ דלאו בפעם אחת נאמר אנכי ולא יהיה וכן השאר א"כ תקשה לך דמקרא דכל הדברים האלה משמע שהיו בפעם אחת וה"פ ומה ת"ל אנכי ולא יהיה דמשמע שהיה על כל אחד תשובה מיוחדת, נמצא קשיין קראי אהדדי, לזה תירץ דשתי אמירות היו פעם אחת בדרך כלל, וע"ז לא השיבו כלום ואח"כ חזר ופירש וענו על כל דבור בפני עצמו זהו הפירוש האמתי בלי ספק בס"ד כפשוטן של דברים:

לאמר, מלמד שהיו עונין כו'. דכל לאמר הוא שיחזור השומע ויאמר לאחר מה ששמע הוא וכאן שמעו כל ישראל ולמי יצטרכו לחזור ולהגיד. וכן בכ"מ שאין שייך שם לומר לאחרים צריך פירוש על מלת לאמר: