דברי דוד על רש״י, ספר שמות יט:יג

ירה יירה, מכאן לנסקלין שהן נדחין. בפ' נגמר הדין (דף מ"ה) ת"ר מנין שבדחייה נדונו הנוגעים בהר סיני ת"ל ירה, ומנין שסקילת אבנים הוזכרה שם ת"ל סקל דהוא רגימת אבנים כדכתיב וסקלוה כל אנשי עירה באבנים, ומנין שבסקילה ודחיה, פירש"י אם הוצרך לשתיהן כגון שדחפוהו ולא מת, ת"ל סקל יסקל או ירה יירה, פירש"י רבויא דאי חדא מינייהו דוקא או הא או הא לכתוב כי יסקל או יירה ומדכתיב הני לרבויי כתבינהו, שאם מת בדחיה יצא לכך נאמר או לחלק, וכתבו התוספות סקילה נאמרה תחילה ואפ"ה עבדינן לה בסוף משום דאשכחן, קרא דסמיך סקילה למיתה דכתיב וסקלתם באבנים ומתו. וק"ל על דברי התוס' האלו דודאי בהכרח יש דחייה תחילה דבסקילה יש ודאי מיתה וא"א בלא מיתה דהא מצות סקילה היא כן דהא תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אבן היתה שם משאוי שני בני אדם נוטלה ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל, מה שאין כן בדחייה שאפשר שלא מת ואז הלכה כבר מצות דחייה וכיון דילפינן שיש סקילה ודחייה ע"כ שהדחייה צריכה להיות תחלה, ואפשר דהתוס' נייח להו לתרוצי מכח הפסוק. וכתב הרא"ם וא"ת כיון דאו לחלק משמע או הא או הא נימא נמי דהיכא דנסקל ומת יצא ולא בענין דחייה ואמאי קאמר כל הנסקלים נדחין דמשמע דלא סגי בלא דחייה, וי"ל כיון דכתיב או ירה יירה לא סגי בלא דחייה דאל"כ במאי מוקמינן להאי דאי בשנסקל ולא מת הא לא משכחת לה כו', אלא ע"כ דאפילו בנסקל ומת מיירי דלא סגי בלא דחייה עכ"ל. ואשתומם כשעה חדא על המראה הזה, דס"ל להרא"ם דאם נסקל ומת בעינן אח"כ דחייה, ומבואר הוא שאינו כן דמאי שנא מדחייה ומת דדי בכך ה"נ אם נסקל ומת. ותו דא"כ למה פירש"י על מ"ש ומנין שבסקילה ודחייה היינו אם לא מת בדחייה ולא פירש כפשוטו שאם מת בסקילה צריך אח"כ דחייה אלא ברור דאם סקלוהו ומת יצא, והא דכתב רש"י כאן מכאן שכל הנסקלים נדחים, פירושו קודם הסקילה הם נדחים ואם ימות די בכך ואם לאו יסקל, אבל אם אירע שלא דחוהו ונסקל ומת ודאי אין עליו דחייה אח"כ, ואע"ג דגבי לשון המשנה שם כל הנסקלים נתלים פירושו אחר הסקילה נתלים מ"מ לשון רש"י כאן אינו מתפרש כן, דלא נקט רש"י כל הנסקלים נדחים אלא הנסקלים שהן נדחים ר"ל שהם נדחים כבר. והרא"ם העתיק בלשון כל הנסקלים נדחים והוא שלא בדקדוק. ואפילו אם היה גם כאן הלשון כך אינו דומה לההוא דנסקלים, נתלים דשם הוה עיקר הדין כן בכל פעם משא"כ בנסקלין, קודם הדחייה זה א"א דהדחייה קודמת, אלא אם אירע שלא נדחה ונסקל ועל זה ודאי לא התנו רבותינו כלל, אלא ברור הוא דלא דק כאן הרא"ם ז"ל:

במשוך היובל, כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סילוק שכינה והפסקת קול פירש הרא"ם שהמשכת הקול הארוך היא הוראה על הפסקת הקול שכן דרך המנגנים הן בפה הן בכלי שיאריכו הקול וימשיכוהו בעת הפסקת הקול, והפסקת הקול היא הוראה על סילוק שכינה שלא באה אלא בקולות וברקים:

היובל כו', ושופר אילו של יצחק היה. הרמב"ן הקשה על זה כי אילו של יצחק הקריבו עולה והקרנים והטלפים כולם נשרפים בעולות, ואולי גבל הקב"ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה. והרא"ם תירץ שפירש הקרן ממקום חבורו ששוב אינו ראוי להקטרה, והביא ראיה מזבחים (דף פ"ה) ולא נתיישב בזה דהא איתא בפרקי ר"א איל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה, גידין שלו נעשו ממנו נימין לכנור של דוד, עורו לאזור מתניו של אליהו, קרנו של שמאל שתקע בו בהר סיני, קרנו של ימין שהוא גדול משל שמאל יתקע בו לעתיד ע"כ. ודברי הרמב"ן בזה הם אמת אע"פ שאמר ע"ז אולי מ"מ הוא האמת הגמור, ומצינו בטיטוס הרשע שצברו את עפרו בכל יום ודנו אותו, ק"ו למדה טובה שהוא יתב' נוטל עפר השריפה הקדושה ובורא ממנו בריה חדשה, ואין כאן להאריך בזה עוד: