דברי דוד על רש״י, ספר שמות יב:ח

ומצות על מרורים, כל עשב מר כו יש להבין מאי כוונתו במאי דקמ"ל כל עשב כו', ומ"ש אחר כך וציום לאכול מר זכר לוימררו את חייהם דמשמע שיש לו שייכות אל הקודם ולמה זכר רש"י וציום לאכול מר ולא אמר מרור כלשון הכתוב ותו וכי רש"י בא לדרוש טעמי התורה במצותיה. וכדי ליישב זה נעתיק הגמרא פרק כל שעה (דף ל"ט) אמרינן במשנה ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחזרת בתמכא כו' ובמרור ומפרשינן בגמרא מרור מרירתא רבינא אשכחיה לרב אחא דהוה מהדר אמרירתא א"ל מאי דעתך דמרירן טפי הא חזרת תנן (בריש כולהו) ותנא דבי שמואל חזרת, ואמר ר' אושעיא מצוה בחזרת (כדמפרש טעמא כדרבא ור' יונתן) ואמר רבא מאי חזרת חסא דחס רחמנא עלן ומשום דזכר הוא דחס רחמנא עלן אלמא להכי קיימא), אאאקקב כלל העולה מזה דאע"ג דעשב אחד נקרא מרור אין המצוה בו דוקא, וע"ז אמר רש"י כאן כל עשב מר כו' דל"ת דוקא עשב הנקרא מרור נתכוין הכתוב במה שאמר מרורים, והוכיח דבר זה שהרי עיקר כוונת צווי לאכילת מרור היה לזכר וימררו את חייהם, א"כ כל דבר מר במשמע. ונקט רש"י לשון עשב לאפוקי ממרירתא של דג דלא הוה מין זרעים, והירדוף דהוא מין עץ מר, כדאיתא כ"ז בגמרא: