דברי דוד על רש״י, ספר שמות יא:ה

עד בכור השבי. זה לא נזכר כאן בהתראה. אלא לקמן בשעת המכה, ורש"י הביאו כאן ליישב הפסוקים דכאן הזכיר בכור השפחה ולא שבי, ולקמן הזכיר שבי ולא שפחה, לזה בא רש"י ליישב דשניהם אמת, אף שלא נזכר שבי כאן מ"מ סמכה תורה על מה שיזכיר אח"כ במעשה ותרתי קמ"ל קרא כאן. קמ"ל דהשיעבוד היה על ישראל אפי' מן בני שפחות והא ראיה שלקו גם בכוריהם ובמעשה קמ"ל דאף בכור השבי נלקה אע"פ שהם לא שיעבדו בישראל מ"מ היו נלקים שלא יאמרו אלהות שלהם הם המכים את מצרים בעבורם. וזהו כוונת רש"י שמפרש כאן פסוק עד בכור השבי, דל"ת ההוא מידי אחרינא הוא כיון דכתב שם מה שלא כתב כאן אלא הכל חדא הוא כמו שזכרנו ומה שחסר זה גילה זה:

מבכור פרעה כו', ושמחים בצרתם. נראה כוונתו בנתינת טעם שני בשפחות, דאנו רואין דכאן לא זכר רק שפחה ולא שבי, ושבי אינו בכלל שפחה משמע דיש טעם מיוחד בשפחה מה שאינו בשבי, והיינו הטעם הראשון דשיעבדו בישראל, וזה אינו בשבי ומדנקט בסוף שבי ושפחה בכלל שבי ש"מ שיש לשניהם טעם שוה, וע"כ היינו מטעם שלענין שמחים בצרתן הם שוין ע"כ במעשה נקט רש"י שמחין כו' גם בשבי וכאן בהתראה לא נקטיה אלא בשפחה. והרא"ם כתב דרך אחר בכוונת רש"י, ואמר שמה שזכר רש"י טעם ושמחין בצרתן כדי נסבה, ואין בו צורך, והנלע"ד נכון וחריף כתבתי ועיין מ"ש בפ' יתרו גבי מבית עבדיה: