דברי חיים חלק ב תלא

אפילו כשכוונתם להתיר והנה מעולם לא חקרתי בזה הסוגיא כי שמעתי ממו"ח הגאון ז"ל שלא הוטב לו ההיתר ע"י ערכאות ולא אמר לא איסור ולא היתר וכן נהגתי אני תמיד ולזה לא עיינתי היטב בזה אולם עתה אמרתי לעיין בזה ולבא לתכלית המכוון והנה ראשי המתירין המה השו"י ז"ל ושו"ת בגדי כהונה [סי' ח' וסי' יו"ד] ומקור מוצא הדין כתב בשו"ת ב"כ שהוא ממהרי"ק שכתב כיון דאמרי' בגיטין [דף יו"ד ע"ב] גיטי נשים והא לאו בני כריתות נינהו משמע אם הי' ב"כ הי' סומכים עליהם על חזקה דלא מרעי נפשייהו [וגם בשטרי מכר כשר] ומה בממון להוציא סומכין על חזקה זו דל"מ נעשייהו ומוציאין ממון מכ"ש להתיר אשה דסגי במסל"ת דסומכין על ערכאות דלא מרעי נפשייהו ואני אומר ח"ו לסמוך על ערכאות חדא דלתוס' ז"ל [ד"ט ע"ב ד"ה אע"פ] דשטרי ערכאות שכשרין הוא רק מתקנה לא מה"ת וכ"מ במרדכי גיטין שם והאו"ת ז"ל [סי' ס"ח סק"ה] השיא גם הר"מ ז"ל לדיעה זו ולדבריהם ודאי אין למילף להתיר עגונה מתקנה שעשו חז"ל בממון ומה דפריך בגמ' [והא] לא ב"כ [נינהו] דמשמע דלולי זאת היו סומכין על ערכאות [בגיטין] ז"א דכבר מבואר בתוס' [שם ד"ה והא] דל"ד ב"כ ה"ה לאו בני עדות וגם במלות אלו לאו ב"כ נכלל כל הפסולין כמבואר ברמב"ן ובח"ר ז"ל וא"כ לפי שיטתם שערכאות כשרים מדרבנן בודאי אין להכשירם בעגונה וז"ב אך אפילו למאן דס"ל דמדאורייתא שרי ערכאות מכח חזקה דלא מרעי נפשייהו [ע"ש בהג"א וברש"י שם ד"ה חוץ מג"נ] אין ללמוד להכשירם לעדות דבשלמא הערכאות הממונים אשטרות וכדומה לא מרעי נפשייהו אבל השר הנקרא גענעראהל שהוא ממונה על הענין מלחמה לא שייך בי' לא מרע נפשי' כי הוא אינו ממונה ע"ז כלל והוא רק מקיים הדבר אבל הוא מאמין בזה לאחרים ואינו מדקדק בזה אבל ערכאות הואיל שממונים ע"ז מדקדקי היטב משא"כ שרי הצבא אין פקודתם כלל ע"ז בודאי אין מדקדקין היטב בזה, ועוד הרי התנה בש"ע ח"מ ובטור [סי' ס"ח] דעת הרמב"ם שידוע דלא מקבלי שוחדא ועיין במהרשד"ם ז"ל מ"ש שאין סומכין בזמננו על ערכאות ומ"ש הב"כ דכאן לא שייך זה דאשה ודאי לא נתנה שוחד לשקר דאדרבה אתתא דייקא במחכ"ת זה שגגה דהא שפיר יש לחוש שהבעל רצה להפקיע עצמו מעול הצבא ונתן על לבו לברוח וירא פן (יבולע) [יוודע] הדבר ונתן שוחד לכתוב עליו שמת ולא יהי' עוד בזכרונם להשגיח עליו ובקל יוכל לנוס וכן עשו הרבה עגמי נפש השבויים כידוע ותו דלפי משמעות הלשון בטור משמע אפילו שידעינן שבזה העסק לא לקח שוחד מ"מ אתרע נאמנותו ולא אמרי' בי' חזקה לא מרעי נפשי' ועוד שהרי שר הצבא אינו הולך כלל להשפיטאהל לידע מי חי ומי לא ורק הוא כותב בפנקס מה שאומר לו הנקרא אבי החולים וזה אבי החולים אינו בגדר ערכאי כלל כי לוקחים לזה איש פשוט כידוע ומחליפים אותו בכל יום ומי שיש לו ידיעה מעט בהנהגת בית חולי הצבא ידע שלא שייך בזה ערכאות לא מרעי נפשייהו אח"כ מצאתי כ"ז בב"א [סי' ל"א] וביותר בכאן בודאי אין להתיר משום ערכאות דמבואר בתוך התשו' של מעכ"ת שהבעצירק קבלוהו מהשפיטאהל בעודו בחיים והם העידו שמת אצלם והי' זה אצל מעכ"ת למעליותא להאמינם שמסתמא השגיחו היטב ולע"ד (אפי') בכה"ג ודאי לא מהימני דדלמא ברח מתוך השפיטאהל שאצל הבעצירק ומתיירא הבעצירקס אמט משרי הצבא ולכן משקרים שמת ומבואר בש"ס [גיטין דף כ"ח ב'] דבמילתא דשייכי בגווי' אינם נאמנים ומה שרצה הב"כ [שם בסי' ח'] לומר דמחמת ל"מ נפשי' נאמנים אפילו במילתא דשייכי בגווי' ומה שלא הימנוהו בברייתא בגיטין שם הוא משום דהוא רק בע"פ והנה במחכ"ת זה דבר שלא נזכר בש"ס כלל דלפי פי' ב"כ בש"ס במאי דפריך דלמה לא מהימני הא מסל"ת כוונת הש"ס משום ערכאות ואשמעי' הברייתא [לפי תי' הגמ'] דבע"פ לא אמרי' לא מרעי נפשייהו וכ"ז לא נאמר כלל בש"ס ורק דפריך הש"ס למה לא נאמנים הא מסל"ת ומתרץ משום מלתא דשייכי בגווי' אבל החילוק בין בע"פ לכתב לא נזכר כלל בש"ס והאיך נבדה מלבנו חילוק אחר ולכן מטעם ערכאות ודאי אין להתיר כלל וגם ע"י המסל"ת אין להתיר בשעת דבר ר"ל ולכן בודאי אין להתיר בלא גט וחליצה אך לפי מה שהחמיר הגאון במהרי"ט בסי' ק"ג וק"ד יש להחמיר [אפי' בגט וחליצה] כמבואר שם אך כבר הכה על קדקדו בנ"ב [תניינא סי' קל"ד] וביתר אחרונים ובפרט אם לא נתיר רק ע"י גט וחליצה וא"כ מעתה דברי העכו"ם כליתא דמי דהערכאות בררתי ת"ל דלא מהימני כלל והמסל"ת נמי א"נ כאן כיון דעיקר נאמנות מסל"ת הוא משום דייקא דאשה והנה בנ"ד לא תידוק כלל דאם היא חי ניתרת ע"י הגט וכיון דלא תידוק שוב דברי העכו"ם כאין וניתרת רק ע"י הגט וכי תימא א"כ לא תחלוץ כלל ז"א דמהיות טוב אין מונעין מה שבידינו לעשות ואי מחששות שכ' בתשו' מהרי"ט הנ"ל זה ליתא דבשלמא אם צריך דוקא חליצה שפיר י"ל דאין נותנים משום הך גזירות שבמהרי"ט אולם אם מדינא האשה מותרת ורק ליתר שאת ולחומרא בעלמא נותנים גם חליצה מי יאסור עלינו ולא שייך בזה גזירה כי הוא דבר שאנו עושין לחומרא בעלמא ותו דהנ"ב יפה כתב דלא שייך לאסור אשה לעולם משום חששא קלה ומה שאסרו בהלכה (חמותו) [צרתו ביבמות קי"ט ב' שמא יהא הוולד בן קיימא וצריכה כרוז לכהונה] משום שרוב נשים מתעברות ודבר קל להוודע משא"כ בכמות נ"ד ודאי לא חיישינן ומה שאינו חוזר השכ"מ בשעמד משום חששא [עיין גיטין דף ע"ג א'] היינו דרבנן תקנו כן וא"כ שוב גומר השכ"מ לגרש לגמרי אבל לענין משום שיאמרו יש גט לא"מ הוא דבר קשה לחדש ולכן יוצאה בגט וחליצה וכמבואר בנ"ב שם ובפלפולו עיינתי והרבה יש לפלפל בדבריו אולם אין כחי להעתיק הדברים שבלב ורק זאת אנקוט בקצרה מ"ש דחזקת היתר של אשה מתחיל רק לאחר שדייקא ומינסבה וזה נגד פשטות דברי הש"ס [יבמות קי"ז ב'] דבהתירוה להנשא בחזקת היתר עומדת וד"ל כתבתי זאת להודיעו כי עיינתי בפלפולו וכי ישר בעיני דרך חכמה והי' שלום כנפש ידידו דבש"ת ג' מרחשון תרכ"א הק' חיים הלברשטאם

סימן עט

לה"ה כו' מו"ה אברהם נ"י

אודות השאלה שחתם העד אליעזר בן יהודה ושכח ולא הטיל ד' רק כתב ארבע אותיות השם ואח"כ כתב ה"א ועקם רגל הימיני של ה"א זו עד שנגע בהקו שבתוך הה"א שנכתבה בטעות ונעשית דלת ונקרא שם יהודה כראוי כזה ידו וע"ז חלק המערער דהוי מוחק השם ובאמת ז"א דכבר פסק הט"ז ז"ל בסי' רע"ו [סק"ב] דשם שנכתב שלא בכוונה ודעת מותר למחוק וכן פסק הש"ך ז"ל שם [סקי"ב] וכן עשה מעשה הגאון הסופר המובהק מהר"י כמבואר בספרו הנכבד כנפי יונה, גם מה שרצה לפסול הגט לאחר נתינה ובמקום דחק עכ"פ לא יפה עשה שמבואר בהדי' בהג"ה סי' ק"ל להכשיר במקום דחק ובפרט לאחר הנתינה. והי' בזה שלום

סימן ק

רב שלום להרב המאה"ג המפורסם מו"ה יעקב נ"י במדינת אונגארין ב"ק.. בגליל מארמאריש

הגיעני מכתבו ויאמין לי כ"ת כי אין הפנאי אתי כעת להעמיד הדבר על מקומו בהחלט להלכה למעשה כי מוטרד אני טובא כאשר יעידו לו מוכ"ז אולם לאשר ידעתי שעניני שמות המה בעיני הלומדים לדבר קל מאד בסברם שכל הענין רק בשיקול הדעת לפי מה שמבטאים לפי דמיונם ובאמת לא כן הוא כי הוא דבר חמור מאד ולא לחנם עשו גדולים הקדמונים כמו מהרש"ל והד"מ ומהרי"ט ובעל דמש"א ז"ל וכדומה קונטרסים וכמה דיות נשפכו ולפי הבנת הלומדים כל הטורח הוא למותר רק כ"א יכתוב כפי לשון עירו והנה באמת ראיתי לכמה גדולים שבמחכ"ת שגו ברואה לפי שלא הי' להם ספרי הקדמונים שחקרו לאין שיעור בעניני השמות ויעוין בהריב"ל ז"ל ובר"מ ובמהראנ"ח ז"ל והנה יראה נא מעכ"ת שפשוט בעינו לכתוב שם היהודים קודם ולפי מה שמבואר במהרש"ל ז"ל בפ' השולח שאם המדינה נתיסדה מעם אונגארין כמו בודין ואובין כותבין בודין לעיקר יע"ש שהאריך הרבה ומביאו הנ"ב מה"ת [סי' קי"ח] והסכים עמו שהולכין אחר לשון התיסדות המדינה הן אמת שבמהרי"ק ז"ל חלק ע"ז אך הרמ"א ז"ל לא פסק כוותי' כאשר יראה המעיין [בסי' קכ"ח ס"ג] ובטעות נרשם שם מהרי"ק ובספר מכתב אלי' נראה מדבריו שם דהולכין אחר עיקר מה שנקרא בין ההמון והנה כ"ז צ"ע היטב. גם מ"ש לפשוט שלא לדקדק בהצע שנכתב בלשונם גם זה אינו פשוט כ"כ כמו שמבואר במהרי"ט ומהראנ"ח כמה פעמים וצריך לחקור בזה היטב אצל סופריהם וכן עשו הגאונים מהרי"ט ומהראנ"ח ז"ל והג"פ כמבואר בספרו כ"פ גם לפי מה ששמעתי השם מאיזה אנשים נ"ל דאינו נבטא בטי"ת לחוד רק בטי"ת שבורה אשר צריך שיקול הדעת יפה האיך לכתוב גם מה שפשוט בעיניו לכתוב על לשון אשכנז וא"ו בסופו לא דקדק יפה כי לא מצאנו וא"ו בסופו בשום שם לעז רק אם נדגש היטב אבל שם הזה כפי ששמעתי וכפי שנראה מלשון מעכ"ת שאינו נרגש היטב רק בלשון ממוצע