דברי חיים חלק ב שלב

דדלמא ממראה טהורה אזלי' לחומרא ודו"ק. ומ"ש ג"כ דלא הוי הרגשה די"ל דהרגשה היא ממראות טהורות ק' מאוד דא"כ מאי מסופק הגמ' גבי ראתה במ"ר אם מטהר ר"מ בס"ס וז"ל הש"ס (נ"ט ע"ב) האשה שהיא עושה צרכי' וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה רי"א ב"כ וב"כ טהורה איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים ר"י מטהר ור"ש מטמא שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה ושם בגמ' איש ואשה איבעי' להו איש ואשה עומדין מה לי אר"מ כי אר"מ בחד ס' אבל בס"ס לא מטמא א"ד ל"ש אר"ל היא היא עכ"ל יעו"ש ואם נימא דכה"ג דאם יוצא דבר עם הדם י"ל דלא הוי הרגשה בדם א"כ גם באשה לחודא איכא ס"ס דהא המ"ר מוציאין מן המקור וא"כ איכא שוב ס' דלמא הי' בלא הרגשה ור"מ מטמא משום נדה כמבואר שם א"ו דזה ליתא כלל ולכן נראה הדבר לאיסור אולם מה אני נגד רבותי המתירין ועלינו לקבל דבריהם דברי הגאונים קדושי עליון אפי' אומר על ימין שמאל כיון דרבים וגדולים המה והנה לפענ"ד נ"ל קצת ראי' להתיר דהנה מבואר דבמכה תולין עכ"פ בידוע דהמכה מוציאה דם לכ"ע תולין אפי' המכה הוא במקור ולכאורה ק' מהיכן הוציאו חז"ל זה הא ידוע דברחם גופא אין דם כלל ורק שיש עורק גדול ששופך דם המותרת לתוך הרחם [ע' בפיהמ"ש להרמב"ם בנדה פ"ב] והנה בתורה לא כתיב כלל רק זוב דמה ואי' בת"כ מביאו רש"י ז"ל בחומש יכול מכל אברי' ת"ל ממקור דמי' שיהי' הדם יוצא מהמקור והנה הרחם נקרא מקור והבא משם טמא והנה לפי שהקדמנו דהרחם אינו מוציא דם מעצמו רק מה שנשפך לתוכה ממותרי הדמים בגופה והתורה גזרה שדם היוצא דרך הרחם טמאה א"כ גם דם המכה כיון שנשפך לתוך המקור הוא הרחם נמי יהי' טמא דהא ה"א שמכל האברים תהי' טמאה אם נשפך ורק התורה גילה לן דאין נשפך משום אברים טמא רק בעבור דרך המקור אם נשפך הדם שנתקבץ בתוכו וא"כ גם דם המכה שנתקבץ בתוכו המקור ונשפך לחוץ טמאה ולא ידענו שום חילוק בין דם שבתוך גוף האשה הנשפך לחוץ דרך המקור שהוא טמא ומ"ש דם המכה שבא ג"כ למקור ונשפך לחוץ ג"כ הוי לן לטמא דהתורה לא חילקה בין בא מהגוף ובין בא ממכה ורק כתוב בתורה מקור דמי' ומקור נקרא הרחם וא"כ דם הבא מן הרחם יהי' טמא כיון שהיא ברחם דמאי נ"מ לן שבא לרחם מגוף או מהמכה וצ"ל דהתורה גילתה דוקא דם נדה שבא מהמותרת שכן מצינו בגמ' פ' יוצא דופן (מ"א ע"ב) וז"ל דאר"י משום רשב"י מנין שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה עכ"ל משמע להו מלשון אשה דוה היינו שמדוה יוצא דרך ערותה אבל אם יוצא דם מכה זה לא נקרא אשה דוה ומש"ה דם מכה טהור ולפי"ז אם ידוע שאברי' בגופה נתקלקלו ועי"ז יוצא ממנה עיקר הדם תוך הרחם לא המותרת טהור ולכן דם מכה טהור ולפי"ז באם שיש ראי' מוכחת כיון שאין דרך המקור להוציא כזה רק בא מחמת איזה סיבה שיש במעי' בפנים שנתקלקל ובא הדם שלא בטבע הנדות באמת טהור ומש"ה בטיפות קטנות הוכיחו רבותינו עפ"י רופאים וע"י בחינתם נתוודע דעתם שאלו הנקודות לא מסיגי המותרת מש"ה התירו רבותינו ודרך כלל שהתור' לא אסרה רק את הערת המקור כמו שדרשו חז"ל את מקורה הערה שיוצא הדם דרך הרחם שהוא המקור להנביע שנובע מהגוף ע"י עורק שנוזל מהגוף למקור המחובר בהרחם ועי"ז נקרא הרחם מקור כמו שנקרא מקור תחלת נביעת נהר מקור מוצא מים שנובע בתוך איזה מקום גידים נפתחים מוצא מים מקרי זה מקור הנחל אבל מה שנוזל לתוכו המקור מים שאובים או מי גשמים אינם נקראים מי מעין כידוע הדין בהל' מקואות כן נמי הרחם נקרא מקור לדם הנובע בטבעו ממותרת הגוף אבל אם בא לתוכו דם ממכה לזה לא נקרא מקור כי אינו בטבעו רק במקרה בא דם מהמכה וזה לא נקרא דרך מקור ולכן דם מכה טהור וכן נמי באם ידעינן שאיזה אבר בפנים נקרה לו כאב פתאומי חיצוני לא כדרך הסידור התמידי זה נקרא ג"כ מכה ותולה בו לטהר וכמבואר בתשו' עבודת] הגרשוני [סי' כ"ב] ולכן עפי"ז התירו רוב האחרוני' בקרטין האלו כי נתברר להם שבא מכח איזה מכה באברים פנימים כנ"ל לישב דעת רבותינו גדולי הדור שהתירו ומה שכתבת אהו' חתני פלפול בדין אפשר לפתיחת קבר בלא דם ידידי חתני אינני מבין מה ענין הרגשה לפה"ק הלא רש"י ז"ל [בנדה כ"א א'] כתב קבר רחם והרגשה היא דוקא מבין השיניים ולחוץ בשעה שיורד מבין השינים שבין השינים עצמן שדינן כפנים טהור ולא איכפת לן בהך הרגשה ורק בהרגשה שבין השינים עד לחוץ אבל פתיחת הקבר היינו החדר ורחוקים זה מן זה ובפירוש כ' התה"ד שהרגשה שנפתח מקורה להוציא דם לחוץ והיינו מבין השיניים וכוונתו ודאי כן דאם כוונתו שנפתח הקבר הו"ל לחוש לדידן דקיי"ל דאין פה"ק בלא דם א"ו דלא מיירי רק מהרגשה ולא אמר רק שסברא דאו' גבי מצא דם עכשיו ממילא אפי' בלא מציאת דם היא חששא דאורייתא ול"ק קו' האחרונים עליו ובנעורי כתבתי הרבה בזה והוא אתי בכתובים גם ק' אם נימא דהרגשה מקרי פה"ק א"כ מראות טהורות למה מתירין הלא לרז"ה ז"ל [בהשגות על ס' בעה"נ אות יו"ד] אין פה"ק בלא מראות טמאות כאשר כתב בפירוש א"כ כשנפתח הקבר למראות טהורות יצאו גם טמאות עמהם דא"א לפה"ק בלא דם וא"ת (דרבה) (דרז"ה] לשיטתו (שם אות ב' ע"ש] גבי שלי' פחות ממ' יום מ"מ המעיין באמת יראה דכ"ע מודים בדם או מים ל"ש פה"ק רק גבי נפל קודם מ' יום יעו"ש גם קשה אם נימא כן האיך ס"ד בגמ' לומר דר"י מודה לר"מ לכתחילה לחוש להדור מ"ר למקור בשותת א"כ הו"ל לאסור לכל הנשים לשותת מ"ר ולאסור לכתחילה דהא חוששין להדר מ"ר למקור והוי פה"ק שאינו בלא דם לדידי' ועוד כמה מקומות עצמו מספר שאין בדם חשש פה"ק ודברי הרא"ש נכונים ולכן קצרתי בפלפול כי אין ענין זה לנ"ד כלל וביותר אני תמה עליך איך בסברות בדויות רצית להתיר דבר שנאמר בגמ' בפי' לאסור גבי המפלת כמין וכו' ודי לנו בזה בסברות אשר חדשו רבותינו ז"ל

ובענין התשובה על המכשול בנמצא על עד שלה הנה לפי שורת הדין נראה דלא הוי זה קביעת וסת וא"צ לחוש כי תוספת דמים הוא אך להכריע בהחלט אין אתנו לפום שעתא חדא כי עמק' סוגי' זו בדברי הגמ' וראשונים ואין הפנאי כעת לזה ולכן מהראוי להפריש שיעור קרבן כמ"ש בא"ח הל' שבת [סס"י של"ד] ובשארי התעניתים הכל לפי האיש וה' הטוב יכפר. ואודות אשר שאל הסופר אם מהני מחיצה להפסק צואה כמו לשאר דבר הנה לא ידעתי שום חילוק ואם הוי הפסק לשבת ולסוכה כמ"כ לענין כל דבר יעוין בסוכה ובעירובין. ומה ששאל אם לאמור השם ככתבו בעת כתיבתו ח"ו רק די במחשבה לבד ויקרא בפיו יוד קי ויו קי

סימן עב

להרב החריף וכו' מו"ה ישראל גאטליב מו"צ בק' טשערנאוויץ

שאלה אשה אחת באת בתחינה ובבקשה על הרפתקאות דעדו עלי' זה זמן כביר שאינה יכולה לטהר עצמה לבעלה בשביל הקרטין אדומים ושחורים הנמצאים על עד בדיקתה וגם כמין שערות וכאשר באת לפני חדשה דברים בשאלתה א' כי הרופאים הגידו לה שהאם שלה היא נפוחה ומזה נמצאו הדמים וכמ"ש בתשו' עה"ג סי' כ"ב הב' כי זה כערך שנה ומחצה אשר בעת שדוחקת עצמה לגדולים יצא בבית רחמה בפרוזדר כמו בועה כאגוז גדולה ואינה יודעת אם המכה מוציאה דם וגם יש לה וסת ככל הנשים מל' יום לל' יום פחות יום א' או שנים או יותר שני ימים וזב מאתה בשופי דם בשעת וסתה כאורח כל הנשים ג' כי רוב הקרטין נלקחים מהפשתן והפשתן נשאר נקי ע"כ: תשובה הנה אשה זו מקרי יש לה וסת קבוע כיון שאינה רואת בפחות מעשרים ושתים יום הגם שבתשו' ב"ח כתב דמשמע דכה"ג מיקרי אין לה וסת מ"מ לענין תולה במכה שאינה יודעת שמוציאה דם מכל האחרונים נראה דכה"ג מקרי אשה שיש לה וסת דתולה אפי' באינה יודעת שמכתה מוציאה דם אך באמת הש"ך ז"ל [בסי' קפ"ז סק"כ וכ"ד] פקפק בהיתר זו להתירה לבעלה בראי' שלא בשעת תשמיש אך באמת דעת הרמ"א ז"ל [שם] להתיר אפי' באין לה וסת אם המכה במקור ויש ס' אם הדם מן הצדדים מכח ס"ס הן אמת שהש"ך ז"ל [שם סקכ"ב] חולק גם בזה ואמר דל"ש ס"ס ועיקר הטעם משום שהוא נגד הרוב [ע' בס"ט שם סקט"ו] והרבה תירוצים נאמרו בזה באחרונים וס"ט ז"ל [שם] כ' דמתוס' נדה גבי שלי' מוכח דאמרינן ס"ס בכה"ג יעו"ש ולפענ"ד ל"ד להא דנדה גבי שליא דז"ל הש"ס (נדה י"ח ע"א) אר"י בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי מקור שלי' חתיכה מקור הא דאמרן שלי' דתנן שלי' בבית הבית טמא ולא שהשלי' ולד אלא שאין שליא בלא ולד עכ"ל וכ' התו' בד"ה שליא וז"ל פי' הקונ' דרוב שליא יש לה ולד וק' דתנן בפ' בהמה המקשה שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה ואי יש שליא בלא ולד הו"ל למשרי משום דסמוך מיעוטא דאין בה ולד לפלגא שלא יצא רוב הולד והו"ל מחצה שיש בה רוב ולד מיעוטא דסתם שליא שיצתה מקצתה ויש בה ולד מחצה יש בהן רוב ולד ומחצה אין בהן רוב ולד וכה"ג אמר התם סמוך מיעוטא דנדמה למחצה לנקבות וסמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות וי"ל פ"ה דהתם מיירי בשליא שיצתה מקצתה ונמצא