דברי חיים חלק ב שכא

בטל כו' עכ"ל הרשב"א והב"י שם כתב וז"ל ול"נ דלדעת הרמב"ם י"ל דל"ד לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין דהתם אעפ"י שזה עומד בפ"ע וזה עומד בפ"ע מ"מ אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה הוי האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא"א לברור אותו ולסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל עכ"ל הב"י. והנה סברת הרשב"א ז"ל כיון דא"א להסיר האיסור אין המיעוט מעכב על הרוב מלאכול דבר הזה ולא איכפת לן בהיכר הדבר. והט"ז ז"ל סי' ק"ד כתב בס"ק א' וז"ל אלא שיש עדיין להקשות להרשב"א שכ' באיסור החמאה שנתן הרמב"ם טעם כו' והקשה עליו הרשב"א וכו' וכתב עליו שאעפ"י שאינו מעורב בטל במיעוט', א"כ מ"ש מכאן בעכבר שאינו מתבטל בשכר או חומץ דהא גם שם בקום שבחמאה מכירו והוי לח ביבש ומתבטל כיון שאין יכול להפרישו וגבי עכבר נמי דהוי [אין[ יכול להפרישו והוי יבש בלח ליבטל ונ"ל דבעכבר יש לחוש שמא יאכל חתיכת האיסור בפ"ע בשלמא יבש ביבש נהפך האיסור להיות היתר מכח הרוב דגזה"כ ומש"ה מותר בדגן בדגן אבל בזה אין האיסור נהפך להיתר אלא טעם בחמאה דמהני ביטול משום דא"א להפרישו לאיסור וזה עיקר ההיתר אבל כל שניכר קצת מהקום ודאי זורקו ואינו אוכלו אלא בכלל החמאה ע"כ מותר אבל אין שייך בזה האיסור נהפך להיתר מש"ה אסור בעכבר דשמא יאכל האיסור בפ"ע עכ"ל ולע"ד לדברי הרשב"א ז"ל בכל האיסורין אם א"א להוציא מיעוט האיסור בטל ברוב כאשר נראה מדבריו הנ"ל ובתשו' סי' פ"ה כתב וז"ל אפי' חתיכ' שאינה ראוי' להתכבד אין אומרים שתהי' מבוטלת בשאר שהרי ניכרת היא וצריך לחפש אחרי' ולסלקה עכ"ל הרי להדי' דאם אינו יכול להסירו אפילו שיש בעין חתיכ' גדולה בטל ודלא כט"ז ז"ל. והנה הח"ד ז"ל בסי' ק"ד ס"ק א' כתב וז"ל וליישב תמיהות אלו נראה דמיירי שהשום והשמן בעין וניכרין רק שא"א לברר השמן מהמקפה כדרך כל שמן הניתן במקפה ואז אין האיסור נהפך להיתר ע"י ביטול ברוב כמ"ש הט"ז ומש"ה זר לוקה עליהן בכא"פ ולא דמי לעיסה המדמעת דשם כיון שאין האיסור ניכר אם טעכ"ע דאורייתא ההיתר נהפך לאיסור והוי כאלו כולה תרומה ומאן דמכשיר ס"ל טעכע"ק לאו דאורייתא דאז האיסור נהפך להיתר והוי כולו חולין משא"כ כאן דאין ההיתר נהפך לאיסור ולא האיסור להיתר כיון שניכר וא"א לבררו מש"ה אינו פוסל רק מקום מגעו דההיתר מפסיק בין כל אחד כיון דלא נתבטל וגם התרומה לא נתבטל כיון שניכר ומש"ה נפסל מקום מגעו ומעיקרא ס"ד דמיירי בדליכא כבכא"פ וח"ש הוא וכיון שא"א לבררו וא"א לאכול האיסור בלא ההיתר רק ע"י תערובות מש"ה מקשה והא בטלי תבלין ברובא דח"ש ע"י תערובות מותר כמ"ש המהרש"א שם כו' ולפ"ז במקום שניכר האיסור וא"א לברר בעינן שיעור למלקות ואז אינו בטל ול"ק שוב כל הקושי' שהק' הטזז כנ"ל עכ"ל ואחר מחילה מעצמו' הקדושים לא ידעתי האיך נקל בחצי שיעור הא אמרינן בחולין לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן ועוד ח"ש אסור מה"ת הרי אפילו לענין ששים דהוא רק דרבנן לשיטת רש"י לענין הלכתא וגם תנאי ואמוראי דלא ס"ל טעכ"ע ואפ"ה לא מקילין בח"ש ה"נ אם באם יש שיעור שלם מה"ת לא בטל בניכר האיסור ולוקה עליו גם בח"ש לא הוי לן להקל והוי לן גם בשארי איסורין לאסור מדרבנן עכ"פ בניכר האיסור ותו קשה על דבריו הא כתבו התוס' פסחים (דף מ"ד ע"א) ד"ה לאו וז"ל לאו משום דהיתר מל"א ומטעם הואיל אם הי' מלקט מן השום או מן השמן כזית וילקה עליו לית לן למימר שלא תבטל אגב מקפה כיון שאין דרך אכילה בכך עכ"ל א"כ דמה שבא לתוך פיו האיסור לבד הוי שלא כדרך אכילה ובטל א"כ ה"נ נהי אם נזדמן לתוך פיו יהי' שלא כדרך אכילה וא"ל דבשרצים שאני מחמת דפוגם ואפ"ה חייב כמ"כ שלא כדרך אכילתן ז"א דהא מספק אי פוגם עכברא בשומנא וכלל הדברים שזה מחלוקת הרמב"ם והרשב"א דבר שניכר האיסור ואינו יכול להוציאו אם בטל אם לא אך בנ"ד גם הרשב"א מודה שהרי כתב בחי' כנ"ל הרי דאם יכול לעשות איזה פעולה להוציא וניכר האיסור שאינו בטל והנה בנ"ד נהי שאין נבדלין לגמרי ע"י סינון מ"מ ודאי הרבה הוסרו ע"י סינון וגם יש לעשות עוד פעולות שקצתן יפרדו וא"כ ודאי אינם בטלים מסתמא בלא השתדלות להוציא כל מה שנוכל ואם להתיר לאחר עשיית כל השתדלות להוציאם בכל פעם זה מסתבר דדבר זה לא נמסר לנשים וע"ה ולכן בודאי אפילו להאומרים דברי' בטלה באלף בנ"ד אינם בטלים לכ"ע ועיין בח"ר בחי' רשב"א] חולין [דצ"ח ע"ב סד"ה אבל] שכתב טעם כעיקר הוא משום שהוכר האיסור גם כשלא יוכל להוציאו

והנה ראיתי מ"ש הרב הה"ג להתיר מכח דברי הראב"ד דאינו נחשב כמעין לענין מקוה רק במקום שעמד מתחלתו וא"כ לא אסור רק בפירש ולסמוך אהמתיר באינו יוצא וא"כ הוי כנולד עם ההיתר ביחד שמותר והנה אם כי בחכמה דיבר אך לא לדינא ח"ו דלפ"ד למאן דס"ל פירשה מתה מותר מותר לאכול דג טמא על שפת הנהר בעת גדול הגשמים ולהורג בתוך המים וזה לא ניתן להאמר דשאני דיני זחילה דמעיין עומד אינו מטהר בזחילה כמבואר אך לענין שנקרא עליו נהר מים נובעין לענין שרץ ודאי מקרי ים או נהר תדע דהא ים אינו מטהר בזוחלין לרבנן ואפ"ה אסור בדג טמא אפילו לא פירש מגזה"כ דימים וה"נ נהי שאינו מטהר בזוחלין אבל מ"מ מקרי ימים הואיל דנתערב במי הנהר שנובע וגם במקום הוספה גופא נובע כידוע שנפתחין מהארץ נביעו' כשהמים גדלים ורק להראב"ד אין דינם לטהר בזוחלין וגם תמה אני מי הגיד לו שבאים ממי גשמים הלא ראינו שאדרבה מי גשמים זכים וצלולים בלא שקץ ודג טמא מרבי מטינא כדאמרי' בסוכה [י"ח א'] וא"כ מי גשמים שרצים הולכים ונוטפים והטינא שמהם יתרבו השרץ טמא הוא כאן במקומה בודאי עלינו לומר שכאן במקומו נמצא כאן הי' כדברי כל הראשונים בב"ב (כ"ד ב' בד' הגמ' אבל עינבי מצנעי וע"ש ברמב"ן ז"ל] ומה"ת נאמר שהגשמים הביאום לכאן ועיין (בח"ר) (ביו"ד] ס"ג [ע"ש בתב"ש] ותו כיון דהגשמים אינם מולידים הרחש רק או שבא מעננים שהשקה מן הים או מנהרות כידוע או ששטפו שרצים בעת שוטפים והאיך נקרא עליהם שם שרץ דחריצים וזה דבר זר לומר שנרחשו מכאן על שפת ארץ דהוא לא מעלמא ולא מתוך הנהר בודאי הישר הולך יראה דהשרצים הללו או שבאו מתוך אמצעית הנהר לתוך קצוי הנהר או הגשם הוליכו מאיזה שרצי הארץ וגם מלבד זאת המעיין בסי' פ"ד יראה דכל הראשונים ואחרונים אוסרים אם נאבד רחש מפני שמתליע בתלוש בתוך המאכל זולת אם יש ס"ס שמא נימוח אבל זולת זה אוסרים וקשה הלא כשבא בעולם נתערב א"ו דז"א דהוכר הי' אפילו שעתה לא ניכר מ"מ כבר הי' באיסורו ולא בטל ואין להאריך בדברי' פשוטים

וגם ההיתר שבנה חכם אחד מדברי הירושלמי כלאים יוצק זהב רותח לתוך פיו כי דבר על ד' ועל תורתו להתיר איסור תורה שלא במקום פיקוח נפש משום שבאותו מקום א"א בלעדו. והירושלמי אמר שהתורה לא אסרה כלאים רק במכוין לזרוע אבל בעניני אכילה התורה אסרה ואינו ניתר רק בפיקוח נפש ואפילו אם יש פ"נ אם יוכל לעזוב מקום הזה ואינו הולך משם מקרי מזיד ומומר כמבואר ברמב"ם ז"ל ביסודי התורה ועיין בברוך טעם ולכן לדעתי אין תקנה רק לבשל המים קודם שתי' ואח"כ לסננם ואז יבדקו ואם יראו שהוסרו התולעים מותרים ואם גם לאח"כ ימצאו אין תקנה לאותם המים רק מהשמים ירחמו כמ"ש אלישע הנביא ע"ה ירפאו המים

סימן נה

שלום למחו' הרב החסיד מו"ה שמואל ט"ב נ"י האבד"ק נארליץ

קבלתי מכתבו והנה באמת הש"ך [בפ"ד סקל"ט] כתב לאסור בחיטים אם לא נבדקו מקודם יעו"ש אך בתשו' חינוך בית יהוד' (סי' נ"ח] חולק עליו והתיר בחיטים בלא בדיקה אך בזה שראינו בעינינו שנשאר אחר הטחינה בודאי אסור כי בחד ספק שמא נימוח אסור אך לסמוך במה שנבדק אחר הטחינה והרקדה לא נמצא זה קשה הבדיקה מאד ובפרט למסור הבדיקה לנשים וקלי דעת ולכן לדעתי מה שכבר נאפה מותר אך מכאן ואילך נראה לאסור כי עיקר סמיכת תה"ד הוא על שבורחים בשעת הטחינה וכיון שראינו בעינינו שנשארים קשה לסמוך על הבדיקה להתיר באם נמצא אחר הטחינה וגם לא נבדקו החיטים קודם הטחינה ומת"ה נראה בכה"ג לאסור כלל הדבר המעיין יראה להדיא שאסור בכה"ג ואין לסמוך אס"ס כיון שראינו שיש בהם תולעים וא"כ אינו רק ספק אחד שמא נימוחו ויש מקום להאריך אך אין הזמן כעת לזה אך באמת המעיין באמת יראה שעפ"י הש"ס וראשונים יש להחמיר בזה מצד הדין ולא משום חסידות לחוד ובפרט כעת ברחיים חדשות מי יודע אם יכולין לברוח ולכן לדעתי אסור בשנה זו חטים בלא ברורה אך במקום הפ"מ אם יבדקו קודם הטחינה ואחר הטחינה והרקדה אזי אינני אומר לא איסור ולא היתר והמתיר יתיר אך אינני מסכים בהחלט ובלא בדיקה ודאי אסור לא אשמע לשום אחרון המתיר ולפע"ד לא ימצא שום אחרון להתיר באם נמצא אחר הטחינה וגם לא נבדקו החיטים קודם הטחינה ומה שאפו מותר בהפ"מ הוא משום הבדיקה שעשו ובדיעבד מותר מספק אל יאפו יותר והקמח ימכר לנכרים הגם שגם ע"ז יש לפקפק על המכירה כמבואר בדמ"א חולין בהפ"מ יוכל לסמוך על המתיר

סימן נו

להרב המפו' וכו' מו"ה אברהם יצחק אבד"ק קליין ווארדיין

מכתבו הגיעני בנידון טראטי שהי' לעכו"ם על ישראל ומכרו