דברי חיים חלק ב שיז

פ"ח] והאחרונים השיגו עליו כמבואר בשו"ת צ"ץ ז"ל [סי' קכ"א] ואחריהם גדולי האחרונים הללו אוסרים והללו מתירים והנה אם שנלענ"ד שדברי זקני הגאון ז"ל המה נכונים מאוד לא אמנע מלהרחיב קצת הדיבור ואם כי דברי בטלים נגד גדולי עולם הנ"ל אשר ידעתי כי אינני ראוי לדון ולדבר בפניהם אך להלכה ולא למעשה אמרתי ותורה היא ומונחת בקרן זויות ולפעמים באפקרסיתא דעניא נמצא מרגניתא וזה החלי בעזהי"ת הנה בש"ס חולין (ק"י ע"ב) אמרי' א"ל אביי לר' ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון בי' כי סליק אשכחי' לר' זריקא א"ל אנא שלקי לי' לר' אמי ואכל כי אתא לגבי' א"ל למיסר נפשי' לא קמבעי לי כי קמבעי לי למיסר חברתה מ"ש למיסר נפשי' דלא קמבעי' לך דתנן אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת א"ל דלמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית משום דמא מאי עכ"ל ובתו' שם ד"ה כבדא וז"ל אר"ת דכולה הך שמעתא איירי בכבד שלא נמלח דאי בתר מליחה ושהיי' במלח פשיטא דשרי לבשלה בהדי בשר שע"י מליחה יצא כל הדם שכך נוהגין העולם לבשל אחר צליי' וה"ה דשרי אחר מליחה דשיעור מליחה פי' בה"ג דהוי כשיעור צליי' משום דמליח ה"ה כרותח דצלי ופלט ע"י מליחה כמו שפולט ע"י צליי' אבל בלא מליחה מבעי' לי' אי שרי לבשל עם בשר דשמא דם הכבד אעפ"י שפירש מותר אע"פ שדם האברים אחרים שפירש אסור כו' דם הכבד שמא שרי דהא כל הכבד דם הוא ושרי רחמנא כדאמר לעיל שרא לן כבדא עכ"ל ושם ועוד י"ל בע"א דבלא מליחה פשיטא דאסור וע"י מליחה הוא דמבע"ל כיון שיש בכבד רוב דם שמא אינו יוצא כולו ע"י מליחה או שמא יוצא עכ"ל והנה מדברי רש"י ז"ל נראה לכאורה שס"ל כדברי ר"ת דז"ל שם בד"ה ומשום שמנוניתא אבל דמא דנפיק מינה דכשירה מבעי לי אי אסיר אחרינא אי לא דאיכא למימר דמא דהיתרא הוא שהרי עיקרה דם וכ"ז שלא פירש פשיטא לי דמותר וכי פירש מבעי' לי מאי עכ"ל אלמא דמסופק לי' אם הוא דם היתר והראש (אפרים) [יוסף] ז"ל מאריך בזה אך הלא הרא"ש ז"ל (שם] כתב בשם רש"י דס"ל כשיטת הועי"ל שבתו' דהאבעי' הוא לאחר מליחה והפר"ח ז"ל בסי' ע"ג] דחה דבריו ובאמת לא נקל לדחות קדמון כהרא"ש ז"ל בדברים בעלמא ובלבי אמרתי מסתמא הי' לי' להרא"ש ז"ל איזה קונטרס בשם רש"י שכתב כן בשמו אולם גם מהרש"ל ביש"ש כתב ג"כ בשם רש"י ז"ל דס"ל כהועי"ל וידוע לכל אשר לרש"ל הי' אותן הקונטריסין של רש"י אשר לפנינו היום. ולכן נ"ל דהנה זאת ידוע מכל הראשונים שהכבד כולו דם ומבואר דהוי דם שפירש רק התורה התירתו ובלבוש ז"ל כתב וז"ל בריש סי' ע"ג הכבד הוא כולו דם והתורה התירתו דלא אסרה התורה אלא דם הנשפך כמים שנאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים והכבד קרוש ועומד הוא בגופה של בהמה ואינה נשפכת כמים עכ"ל הרי דהכבד מותר מטעם שאינו נשפך והתורה אסרה דם שנשפך והנה בודאי לאח"כ אפילו המחהו הכבד ונעשה דם צלול (היינו לאחר צליי') בודאי בהיתרה עומד' דאין נעשה מחדש מדבר היתר איסור וזה ברור לכל מבין וגם ידוע לכל מבין שיש בכבד מלבד בשרה מה שנקרש מן הדם ונעשה כבשר מ"מ נבלע בתוכה דם כמו בכל האברים דם לח ממש והנה בזה הסברא נותן דהדם הלח שמובלע בתוכה אם נימא שאסור עכ"פ יוצא ע"י מליחה כמו שאר בשר שיוצא מידי דם אבריו בשיעור מליחה ולזה סברת ר"ת ז"ל דע"ז לא נסתפק הגמ' שיוצא וכמו שאר בשר דהרי חזינן דמתירין הכבד ע"י צליי' והגם שיש לחלק דע"י צליי' הדם נתקשה מ"מ כיון דחזינן בשאר בשר ילפינן שיעור מליחה מצליי' כמ"כ גם בכבד כן הוא ולמה נחלק בחילוקים שאינם מוכרחים לחלק ולכן כ' דהאבעי' הוא רק על הכבד אם מותרת בלא מליחה משום דדם שבשר הכבד שנקרש בודאי מותר גם הדם הלח שבתוכה מותר שנגרר בתר הבשר שכולה דם ומותר וכל האיבעי' הוא רק דרבנן ולזה ל"ק על ר"ת ז"ל מה שהקשה עליו דהא חזינן שפולט הכבד [יותר מבשר] הרבה עד שאינה בולעת אפי' שמנונית דז"א דנהי שפולט דם הוא מגופה כמו שכל בשר שבעולם פולט ציר מגוף אבריו כן הכבד פולטת מגוף בשרה והציר הזה הוא דם רק שהוא דם דהתירא אבל דם הלח בודאי יוצא בשיעור מליחה כן הוא דעת ר"ת ז"ל ואולם רש"י ז"ל ס"ל הואיל והכבד בעצמותה דם ופולטת הרבה גם (קודם) (אחר] מליחה לכן יש להסתפק שלא יצא כל דם הלח שבאברי' ע"י מליחה בשיעור מליחה כי דם עצמה ההיתרא מנעה מלפלוט כולה שטרודה לפלוט שאר הדם שבבשרה ול"ד לשאר בשר שיוצא דמו ע"י מליחה משום שפולטת דם יותר מציר השמנונית כמבואר ובשיעור מליחה יצא כל דמו אבל בהכבד שהציר הוא ג"כ דם אינה מניחה לפלוט כ"כ מהר בשיעור מליחה הדם הלח שבאברים כן הוא סברת רש"י ז"ל וזה שמדקדק בלשונו דאי"ל דמא דהיתרא היא היינו מה שנפק השתא אינו דם הלח שבאברים רק הציר שבבשרה הנקרש והוא היתרא שהרי עיקרה דם וכ"ז שלא פירש פשיטא דמותר ור"ל דהדם שבבשרה ודאי מותר ועתה שמסופקין על הדם דלאחר מליחה וכפי' הרא"ש ז"ל בדבריו מספקינן אי הוא דם ההיתר שמבשרה הקרוש או הדם הלח שבאברים מספ' מותר דכ"ז שלא פירש הוי ודאי היתר א"כ אוקי אחזקת היתר והנה אביי שפשיט לו ממשנה שאינה נאסרת ולרש"י ולר"ת ז"ל ולכל המפורשים מבואר בהדי' שאינה נאסרת הכבד וכל טעם האיסור הכבד הוא חומרא בעלמא כמבואר לכל שיטות הנ"ל וא"כ בכבוש ודאי דאינה נאסרת וא"ל דאדרבא בכבוש אינה פולטת כ"כ ולכן תבלע ז"א דחדא דמבואר בראב"ן ורשב"א ז"ל דמחמת שיעתו לא בלעה וכ"מ מרש"י ז"ל שכתב גבי שלוק שנרכך ובולע משמע דקודם שלוקה הטעם שאינה בולעת הוא מחמת שיעותה הגם שהפר"ח ז"ל משיג אהרשב"א ז"ל נעלם ממנו שהראב"ן שהוא מגדולי הראשונים כ"כ בהדי' וקו' הפר"ח [א"ה ר"ל דל"ל להגמ' הטעם משום שפולטת ואינה בולעת דהא הטעם הוא משום דשיע ולא בלעה וע"ז תי' דפולטת היא הטעם שאוסרת לחברתה בפליטתה ואינה בולעת מחמת שיעתה ולכן אינה נאסרת אמנם בפר"ח לא מצאתי קו' זו וע"כ ט"ס יש כאן וכוונתו לאיזה מפורש אחר] לק"מ שפולטת אינו קאי רק לזה שאוסרת וק"ל וא"כ בכבוש ודאי שאינו מתרכך אפילו כמו בבישול בלא שליקה ודאי מותרת מטעם דשיע ואפילו לטעם שכתבו שארי ראשונים משום שפולטת אינה בולעת מכל מקום אין שיעור לדבר כיון שפולטת אינה בולעת ומנ"ל לחדש דבר שפליטת הכבוש אינה מונעת מלפלוט ולכן בודאי לשיטות הר"ן והרא"ש והרשב"א ור"ת ורש"י מותר בכבוש ע"י צליי' עכ"פ וגם לדעת הרמב"ם ז"ל [פ"ו מהמ"א] שנראה שאוסר מדינא בבישול כמבואר בר"ן ז"ל י"ל דבכבוש בודאי מותר כאשר נבאר בעזהי"ת דהנה עיקר טעם הרמב"ם ז"ל האוסרו מדינא מכח הירושלמי דתרומות כמבואר בכו"פ] והנה דברי הירושלמי תמוהים למאוד וז"ל בפ"י דתרומות במשנה כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסיות חסיות של חולין עם חסיות של תרומה ירק של חולין עם חסיות של תרומה אסור אבל חסיות של חולין עם ירק של תרומה מותר ר"י אומר כל הנשלקים כו' ר"ע אומר כל המתבשלים זע"ז מותרים אלא עם הבשר ר"י בן נורי אומר כבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת כו' ובגמ' א"ר יוחנן לית כאן נכבשים אלא נשלקין כבוש כרותח הוא ר"ח תורתא בשם ר' הושעי' חסיות בחסיות מב"מ ר' עקיבא מתיר וחכמים אוסרים ר' ייסא בשם ר"י מודים חכמים לר"ע בבשר בבשר שהוא מותר א"ר זעירא לר' ייסא ואלו לא אית אמרת הדא לא הוינן ידעין דהוא כן ודלמא לא אית אמרת אלא מודה ר"ע לחכמים בבשר בבשר שהוא אסור אתא ר' אבהו בשם ר"י מודה ר"ע לחכמים בבשר בבשר שהוא אסור ר' חיננא שמע לה מן דבתרא ר"ע אומר כל המתבשלין זע"ז מותרים חוץ מן הבשר הא בשר בבשר אסור דלמא איתאמרת אלא מודים חכמים לר"ע בבשר בבשר שהוא אסור ר"ח ר' אבהו בשם ר"י מודים חכמים לר"ע בבשר שהוא אסור עכ"ל. והנה קשה על ר"ח בן תורתא מה מחדש בפלוגתת רבנן ור"ע גבי חסיות הלא משנה שלימה היא ותו קשה מה שאמר שם אי לא אמרת לא ידענא וזה דבר שאין לו פירוש אדרבא הלא דחה דבריו דאיפכא משמע מדברי ר"ע והמפרש פירש בדוחק והנ"ל דהנה ר"י מקשה שם הא כבוש הוי כמבושל ובמבושל ס"ל לת"ק דאוסר המתבשלים עמו דרק ר"ע התיר דאל"כ מה הוסיף ופליג ר"ע ולכן אמר לית כאן נכבשין דהוי כמו] מבושל ורק שלוק דגרע ממבושל וכפי' הר"ש ז"ל שם ובא ר"ח ב"ת לתרץ דלעולם יש כאן כבוש ואי דהוי כמבושל באמת גם הך תנא ס"ל דמבושל מותר בכל הנכבשין זולת בחסיות אסור ור"ע שפליג בחסיות פליג ולכן בא ר' ייסא מודים חכמים לר"ע בבשר ולכן א"ל ר' זעירא דבלתי דבריו ידענו זה הואיל דס"ל דהנכבשין להס"ד השתא דכמבושל דמי ואפ"ה לא אסרי רק בחסית ש"מ דבכל המבושלין מותרים אלא דמודה ר"ע לחכמים בבשר אסור וזה הוא דבר חדש כמו שהם אסרו בחסית כמ"כ הוא אוסר בבשר וזה רבותא דהא לכאורה משמע דבזולת חסית הכל מותר ולזה פריך לי' הא מדר"ע שמעי' שס"ל בבשר שאסור מדאמר וז"ל ואמר אלא מודים חכמים לר"ע בבשר דאסור דה"א דכיון דרבנן מתירין במבושל דכבוש כמבושל וכיון שמתירין כל הנכבשין מלבד חסית ש"מ דבשר נמי לדידהו מותר ולזה בא לומר דבבשר כ"ע מודים דאסור משום דר"ע להוסיף בא אבל במה שאסר ר"ע גם לת"ק אסור כנ"ל לפרש דברי הירושלמי ובזה ל"ק מה שהקשה הריש ז"ל וכל המפורשים מחולין דקיי"ל כבוש כמבושל די"ל דשם איירי בבשר דלהאי לכ"ע כבוש כמבושל. ובאמת שנ"ל לומר בזה דהנה כ' ברמב"ם ז"ל בפיה"מ פ"י דתרומות משנה י"א וז"ל ואינו מותר