דברי חיים חלק ב שב

והוי רק כמתה בשעת כוס היינו שהשחיטה אינה שחיטה רק נגמר הנבילה שהתחיל בה משא"כ אם לא ידעי' שפירכסה הוי רק ס' דרק באם רואין אנו שאינה מפרכסת אז סימן שמתחילת שהיתה מסוכנת והתחיל הנבילות הוא שגמר אבל מס' היינו שוחט בלילה הוי רק ספק וז"ב ולכן לפענ"ד ברור שאם פרכסה הרבה לאח"ש הרי היא חיי' ממש ואולי הי' כה"ג בב"נ הי' חייב משום אמ"ה והרובעה חייב מיתה וא"כ בודאי אינה נבילה ושחיטתה מטהרתה וזה פשוט למאוד

ומה ששאל בדיני עירוב אין הפנאי לפלפל אך לפעד"נ שיסמוך בזה על המק"ח ז"ל

ובענין הטחולין במקומות דשכיחי אני נוהג להקל כי כן הסכימו רה"פ

סימן ה

לבני ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי בו"ק חו"פ פ"ה כו' כקש"ת מו"ה יחזקאל שרגא ג"י אבד"ק שינאווע יע"א

בנידון שאלתך על השו"ב שמרננים עליו אם יכולים לסלקו מחמת שהתנו עמו שרק באם יקבלו ש"ץ ושו"ב ידחו אותו ולע"ע לא קבלו לש"ץ ושו"ב ואינם יכולים להעבירו תוך זמנו וחלקת דזה לא מיקרי תוך זמנו הואיל ובידיהם לקבל ש"ץ ושו"ב ולהדחות את הנחשד הנ"ל ויפה כוונת בדבריך הנראה ממה שכתבת בזה ויש מקום להביא ראיות להחזיק זה אולם לדידי פשיטא טובא דיכולין להעביר שו"ב כזה שנחשד ע"י קלא דל"פ אפי' ת"ז ממש והבאתי ראי' לזה בתשו' שהארכתי [ע' בח"א ח"ד סי' ד'] ומחמת אריכות דברי שם לא העתקתי רק בקצרה ראי' מהא דאל ישא דומה וכהן חושש לה מד"ת ומובא בש"ע אהע"ז סי' ד'] הגם דהב"ח ז"ל וח"מ וב"ש ז"ל חלקו בין יצא [עלי'] שם מזנה להכל מרננים אחרי' בתשובה שם בארתי דהדבר פשוט והנראה דלכתחילה ודאי אין מוסרין עדות או שחיטה לאיש הנחשד וכמו שקיי"ל בח"מ וכמו שמרע רבא שטרא אפומי דבת ר"ח שלא אמרה רק חשודה היא והטעם מבואר בפ"י בכתובות דהוי כדין מרומה וא"כ בודאי לכתחילה אין מוסרין לאיש כזה לשחוט וגם מצוה להוציא אשה כזו בקלא דל"פ רק שאין כופין לבעל ובזה יתישבו הסוגיות דגיטין וסוטה והרבה הארכתי והמשכיל המעיין יראה בקצרה דדבר זה אמת דלנחשד כזה לא מסרינן לכתחילה לשחוט ומה (שהרלב"ח) שהראב"ח] ז"ל בתשובה [בסי' מ"ב הובא במ"א בקצרה סי' נ"ג סק"ז] דחה משום שאשה רשות ביד בעל להוציאה אבל ש"ץ או שו"ב לא יכולין להעבירו ת"ז אחרי העיון דבריו צ"ע בזה כיון דכ' הה"מ וכן האחרונים שם דכהן חושש מד"ת אלמא מצוה דאורייתא לחוש לקולא דל"פ והוא עצמו גרם לזה ע"י מעשיו מכוערים למה לא נוכל לסלקו ת"ז הלא מבואר בש"ע ח"מ תכ"א גבי משרת שיצא עליו קול חשד גניבה שיכול לסלקו אפי' ת"ז והוא מהמרדכי ז"ל וא"כ משום חשד איסור נבילות לא נוכל להעבירו ת"ז וכ"כ בהדי' בתשו' (מהרלב"ח) מהראב"ח] ז"ל מביאו בתשו' בגדי כהונה סי' ד' בא"ח וז"ל ומ"מ כפי הנחת שאלה זו והמדה שהביאו לחזן הוי פגם הקהל ג"כ להיות שלוחים איש כזה ויותר יש לחוש לפגמם ולנפשם ולכבוד עצמם מלחוש לכבוד אחרים ולפגמם עכ"ל (מהרלב"ח) (מהראב"ח] והבג"כ בעצמו מסיים וז"ל ע"כ מי שאינו רוצה בו וחוששין מלאכול מזבחו תע"ב וגם שלא יתפלל בר"ה ויו"כ ולא יהי' שוחט דמתא אף שלא יצא מחזקת כשרותו לפוסלו מ"מ ראוי לכ"א לחוש לעצמו מחשש ס' וכנ"ל עכ"ל הבג"כ הרי דכולם מסכימים שמותר להעביר שו"ב כזה אפי' ת"ז וז"ב ונכון הגם שי"ל דבחשוד על העריות אינו חשוד על השחיטה הלא אנן מחמרינן כדברי הרמב"ם ז"ל דאפי' חשוד על הגניבה בודק סכין ונותן לו ומכ"ש הבודק דידוע לכל כמה חומרות שאנו מחמירין מצד חומרא ובודאי איסור ערוה חמיר טפי והחשוד על החמור חשוד על הקל ובודאי לכ"ע בדיקת נואף אסור בלא עע"ג משום שחשוד על איסור ערוה חשוד לעבור על החומרות ומנהגינו שאנו מחמירין והאיך ניתן לו לאיש כזה לבדוק ולכן בודאי מעבירין אותו אפי' בישובים זולת מי שירצה לסכן נפשו לא כפינן לי' כנ"ל

סימן ו

להרבנים והרב הה"ג וכו' מו"ה אברהם תאומים אבד"ק פומארין והרב הה"ג וכו' מו"ה אברהם איסרלס אבד"ק זבארוב יע"א

מכתבם הגיעני והנה בקצרה כתבתי לבני עירכם להודיעם דעתי ולכם באתי לבאר מלתא בטעמא והנה טענה א' על השו"ב שעוסק עם טבחים במסחר עורות ועבר על השבועה שנשבע שלא יעשה מו"מ עם עורות ותירץ שהותרה לו עפ"י רב הנה באמת לא ידעתי למה לא העבירוהו אז בעברו בשאט נפש על השבועה ונהי די"ל דבשבועת ביטוי יש מחלוקת [בח"מ סי' ל"ד] אם נחשד מחמת דהוא להבא מ"מ לגבי שו"ב אם מתרין בו והוא עובר שחיטתו אסורה דחשוד על השבועה חשוד לקלקל בכמה איסורים אשר קלים המה מזה ויעוין בסי' ב' ובסי' קי"ט ובפרט באמת כ' בש"ך סי' ל"ד בשם המ"ב דהלכה כריב"ש ז"ל דבעבר בקום ועשה דפסול אפי' בלהבא וגם לכאורה לאחר התרה לא מהני לענין חשוד דבשעה שעבר הי' עליו באיסור ואעפי"כ הכשילו יצרו מחמת תאוה לעבור כמ"כ יעבור על איסור קלקול בשחיטה ובדיקה בשביל תאוותו והנה אם עשה איסור ויש עליו עונש לאחר התרה ראיתי שחכם א' הביא ראי' מנודרת שהק' התוס' גיטין דל"ה ע"ב ד"ה אבל] דידרוה על ככר ש"מ שאפילו תלך לחכם כבר מה שעברה עברה והאמת אין מדברי התו' הללו ראי' דכמה אופנים יש דלא תוכל להתיר ויעוין בת"ג ובשעה"מ [סוף הל' שבועות] וגם אני בעניי תרצתי באופן נאות ומה שהביא ממה שנדרים ישל"מ הא אם התיר למפרע לא הי' איסור ומדמהו לדברי הצ"ץ [סי' ס"ט] ובאמת לא הבנתי דבר זה כלל הרי שפיר אמרי' דלמה תאכל ע"י ביטול ברוב מוטב שיתיר נדרו ולא יהי' כלל איסור באופן שאין שום ראיה לאיסור אך גם מ"ש בר פלוגתא דידי' דודאי אין שום עונש כמבואר בשעה"מ הנ"ל] בשם (הראב"ד) הרמב"ן] והרשב"א ז"ל ואני אומר דאאל"כ שאין שום עונש הרי בגמ' (נדרים כ' ע"א] אמרו בפירוש דאין מתירין עד שינהג איסור כימים שנהג היתר והחכם המתיר גוערין בו ולהרמב"ם משמתינן לי' וא"א דלא עשה שום איסור למה מחמירין לקונסו ולנדות להמתיר הא לא עביד מידי ויותר מזה קשה לפי פסק המחבר בסי' של"ד דמנודה נמי צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר וקשה הרי מבטלינן לי' מכמה מצות כתפילין וכיוצא ואי אם עקרינן למפרע לא עשה איסור כלל למה ינהוג איסור ולא יעשה כמה מצות טוב שיתירוהו וא"ל דנדוי אינו עוקר דנראה מהגמ' [מ"ק י"ז ע"א] דאפי' נידוי כשם שנכנס כך יוצא אך יש מ"ד [שם] שאינו יוצא נקי וא"כ י"ל דעביד איסורא משא"כ בנדר דחכם עוקר למפרע אך מגמ' דנדרים דס"ל דקנסוהו דצריך לנהוג איסור כימי היתר וא"א דלא עבר כלל למה יקנסוהו ובפרט בנזיר דמיקרי חוטא למה נחטיאו ולכן נ"ל דלכ"ע איסור עשה במה שעבר על השבועה בשאט נפש ורק במעשה דהרשב"א [המובא בשעה"מ הנ"ל] שהי' משום דרכי שלום התירו לו משום מצוה אם יעקור הנדר למפרע ולא עשה מעולם איסור כי כוונתו לדבר מצוה אבל מי שעובר בשאט נפש בודאי איסורא קאי אפי' לאחר שהשאיל על שבועתו וגם לדינא נראה דרוב הפוסקים לא ס"ל כהרשב"א ז"ל בזה וא"כ השו"ב הלזה דעבר בשאט נפש על שבועה דעד"ר ורק אח"כ הותרה לו י"ל דא"נ אח"כ על השחיטה דחשוד לאותו דבר דהרי אם לא ישחוט מותר לו להיות סוחר ולא השביעו רק בעת שיהי' שו"ב לא יהי' סוחר א"כ כשעוסק במו"מ עדיין אינו עובר רק בשעת שחיטה א"כ ודאי ששחיטתו פסולה ובלא"ה החשוד לעבור על השבועה בפרהסי' חשוד על הטריפות ולכאורה מדברי הרמ"א שכ' גבי עשו הקהל תקנה וז"ל ביו"ד סי' א' סכ"א ואם נתבטלה התקנה כל השוחטים בחזקת כשרות כמו בראשונה עכ"ל אלמא דלאחר שהותרה התקנה הותרו השו"ב אעפ"י שעברו כמ"כ י"ל גבי שבועה לאחר התרה חוזר לכשרותו אך ז"א חדא דע"כ רמ"א ז"ל לאו מהאי טעמא מתיר דהא חרם ציבור לא נעקר מעיקרא כמבואר ברכ"ח [סכ"ו] אך כל דברי הרמ"א ז"ל אין כוונתו דלאחר ביטול התקנה חזרו השו"ב לכשרותן אפי' אותן שעברו בשעת התקנה דהנה מקור דין זה מפסקי מהרא"י סי' קע"ז וז"ל האמנם נלענ"ד דאין לאסור בשביל כך שחיטת אותם הטבחים אפי' לכתחילה אפי' להנך רבוותא דכתבו דלכתחילה אין סומכין על הרוב מצויין א"ש מומחין הם ה"מ היכי דלא שחטו לפנינו מעולם אי בעינא למבדקי' אבל היכי דאתמחי כבר עפ"י המנהיג או עפ"י טבח מומחה לית לן למיחוש דלמא לא טבח כדין וכה"ג מוקמי' לי' אחזקתי' דעדיין מומחה הוא עכ"ל הרי דלא מיקל כלל רק משום דלא נאסרו מעולם ורק משום שרצו לעשות תקנה ולבדוק אחר השו"ב וה"א שכבר לא אמרי' רוב המצויין כו' דהא לא מחזקי' להו למומחים לזה אמר כיון דלא נעשה התקנה חזרו לדין רוב המצויין א"ש כו' אבל להתיר מי שעבר בשעת התקנה להכשירו לאחר ביטול התקנה זה לא שמעני הגם דפשט דברי הרמ"א נראין דאפי' שעברו מותרין וכ"נ שהבין הגאון הכהן הגדול מהר"ח ראפופורט בספרו [חי"ד סי' ב'] המעיין בפסקי מהר"י ז"ל יראה דדברי נכונים שאין להכשיר למי שעבר על התקנה מכ"ש בנשבע ועבר בשאט נפש לכן נ"ל דמטעם זה לחוד הוא ראוי להעבירו והנה ביתר הטענות עליו אין שום איסור עליו זולת במה שהקיל בבדיקה כ"ש בהמסס בבדיקת פנים וידוע לכל