דברי חיים חלק א עז

באמת דברי רמ"א ז"ל לכאורה תמוהים דהנה הדין הזה מפסקי מהרי"א ז"ל [בפסקיו סי' קכ"ח] דכ' וז"ל כל מה דאסרו חכמי' שלא ירד איש להסיג גבול חבירו ה"מ במידי דאית בי' קפוח פרנסה אבל כה"ג דחד עביד שרירת' דמתא ואינך קאתי למיעבד נמי שרירתא דמתא מאן לימא לן דאסור ואי משום שיש פ"פ בדבר מחמת הפרס מגיטין וחלוצין ואירוסין ונשואין כה"ג כמה טצדקי על קיבול פרס זה אנו בושין ובטורח למצוא היתר לרובן והאיך נחזיק אותן כולי האי להחשיבו פרנסה לבלתי ישיג אחר בהם עכ"ל והריב"ש ז"ל בתשו' [סי' רע"א] כ' וז"ל גרסי' בירושלמי דבי הושעיא ודבי בר פזי הוי עלן ושאלן בשלמא דנשיא כל יומא והוי אילן דבי הושעיא עלן קדמאה אזלן אילן דבר פזי והתחתנו בנשי' אתו ובעין למיעל קדמאה ושאלין לרב אמי אמר להם והקמות את המשכן כמשפטו וגו' קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון וכו' ותו אמרינן תרתין זריעתא בציפורי בלטייא וסגנייא והוי בלטייא עלין ושאלין בשלמא דנשיא כל יומא ועלן קדמאה וסגנייא בתרייהון אזלין סגנייא וזכון באורייתא ואתי למיעל קדמאה אשתאל לרבנן ודרשו אף ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה שמעינן מי שהוחזק באיזה שררה אין נוטלין אותו הימנו אלא א"כ הוא ע"ה ואחר ת"ח עכ"ל. וזה פליג על מהרי"א דכמו דאין מעבירין מכבודו מחמת קרש שזכה להנתן בדרום הגם שיהי' במקדש מ"מ צריכין לכבדו כמו שהי' כמו כן נמי מהאי טעמא יהא אסור ליטול ממנו חצי הכבוד שהי' מתחלה כולה שלו כמו בקרש הנ"ל וכן מבואר בהדי' בתשו' מהר"א במים עמוקים דהריב"ש ז"ל פליג על מהרי"א וכן בתשו' בעי חיי לכנה"ג כ' דפליגו והכנה"ג ז"ל פסק כהריב"ש שאין להעביר הראשון וא"כ כיון דפליגו אהדדי מהרי"א והריב"ש ז"ל ולמה מביאן הרמ"א ז"ל לתרווייהו לדינא דז"ל הרמ"א שם שכ' תיכף אחר הנ"ל מי שהוחזק לרב בעיר אין להורידו מגדולתו אע"פ שבא לשם אחר גדול ממנו והן דברי הריב"ש. והנה לכאורה (הי') יש לחלק ולומר דלא פליגו הריב"ש ומהרי"א ז"ל דרק לענין להשתמש שניהן בכבוד הרבנות מותר אבל להעביר לא' מהם לא וכן מחלק בכנה"ג בתשו' שם ע"ש אבל באמת לפע"ד זה ליתא דכמו שכ' הריב"ש שאין להעבירו מכבודו מכח הירושלמי דקרש שזכה וכו' כמו כן נמי אין רשאין לפחות כבודו מהאי טעמא. ולפי הטעם שכ' בכנה"ג דנגד החכם הזה לא זכה בכבוד א"כ גם להעבירו יהא רשאי. ותו נלע"ד דזה ליתא כלל דמבואר בירושלמי הנ"ל דדוקא מטעמא דיקרה היא מפנינים אבל בלאו האי טעמא הגם שיש להם מעלה אין להדחותו ובוודאי כל הדחיות הללו מה שאין מעבירין ודוחין הראשון הוא כשיש טענה להשני כמו אלו מתחתן בנשיאי וכיוצא בזה וכמבואר בהרנ"ח ז"ל הרי דלא מהני שום טענה לדחות הראשון רק משום תורה א"כ (היינו) להעביר ת"ח מקדושתו דלא שייך זה הטעם דתורה כיון שהוא ג"כ עכ"פ ת"ח כמבואר בריב"ש ז"ל א"כ ל"ש כלל לומר הך סברא דנגד זה לא הוחזק בכבודו ובוודאי הסברא פשוטה כן הוא ולא פליג ע"ז מהרי"א ז"ל. ולכן נ"ל דעיקר טעמא היא דאין מעבירין את הראשון מחמת שזכה כמו קרש שזכה להעמיד בצפון אבל בת"ח גופא שרוצה ליקח לעצמו לעשות המצות ללמד עם הישיבה ולעמוד (על) דת על תילה בוודאי מותר הוא לזכות במצוה כמ"ש מהרנ"ח ז"ל וז"ל אף הרב ז"ל לא יחלוק שהחזקה שהוחזק א' מהם בדרי אחד שאין אחר יכול להוציאו מידו והיינו דוקא בדבר הרשות כהאי דירושלמי אבל באותו ענין שנשאל להרב שיש בו מצות פרנסי ישראל כל א' יכול לזכות בה ולאו כל הימנו של המחזיק לזכות בה עכ"ל אבל להעביר אדם מגדולתו לבדו אין אנו רשאין מכח הך לימוד דקרש שזכה וכו' וכן מדוקדק לשון הרמ"א ז"ל שכ' ברישא וז"ל יכול חכם אחר לבוא וללמוד ג"כ שם ואח"כ נקט לשון אין להורידו מגדולתו דמשמע כנ"ל

והנה לפ"ז הי' לכאורה הדין נותן שהרב ר"ש מותר ליישב בק' הנ"ל וכמו שכ' הרמ"א אך על בני העיר עכ"פ איסור מלקבלו. אך באמת זה ליתא כלל דכיון דמותר לו לעשות המצוה וכמו שכ' מהרנ"ח ז"ל ה"נ עליהם החיוב מוטל לפרנסו לנהוג בו כבוד דכבוד התורה וודאי חיוב ועדיף טפי נהי דאין רשות להעביר הרב הראשון מכבודו מכח הלימוד מקרש שזכה בצפון ואפי' אם הי' מתרמי דהשני גדול ממנו אסור [להעביר] להראשון כיון שהוא עכ"פ ת"ח אך אם השני רוצה ליישב בתוך הקהל ולעשות מצות פרנסי ודייני ישראל בוודאי עליהן מוטל לכבדו והראי' מדברי הרמ"א ז"ל ומהרי"א ז"ל שכתבו דלגיטין וקידושין שניהם שווין וק' לכאורה האיך עברו המגרשין והמקדשין ליטול השררה מהראשון ויעברו על הפסוק והעמדת את המשכן וגו' אלא וודאי כיון שכבר הוא בתוכן מוטל עליהם כבוד התורה להדרו ולפרנסו ולכן בוודאי אם הרב השני רוצה לשבת אתם מותר לקהל לפסוק לו כדי פרנסתו וכל הצטרכותו כיון שאין מעבירין להראשון כלל רק שאין מונעין השני לבוא וכן מבואר בהדי' בתשו' מהרי"א ומהרי"ו ז"ל שגזרו על תלמידהון בגזירה חמורה להיות בעזר למהרי"ב שבא באחרונה ליישב אצל מהר"א ז"ל שהי' זקן ות"ח גדול וכ"מ גזרו על תלמידהון ועל הקהל להיות בעזרת מהרי"ב וכאשר כתבנו שכיון שהוא מותר לחטוף המצוה לעצמו על הקהל לכבדו דרך כבוד התורה ולפי דעתי זה אמת ואין להשיב. ובאמת עלה על דעתי דכיון שהרב דק' ראדמשלא אינו יושב בקהלה הקטנה ורק ביאתו לעתים רחוקים והרב ר"ש יהי' שם כל הזמן וילמוד תורה בוודאי גדול כח לימוד התורה נגד הדרש והעמדת כנ"ל דהא חזינן דכיון שזכה בני סג' [בתורה] קדמו ודחו לבני בל' מהראוי שלימוד התורה ידחה את כבוד הראשון וכן משמע בתשו' מהרנ"ח יעו"ש ונהי דלא הוחלט הדבר משום דמעלה מי שזכה בדבר כבוד קודם להשני גם היכי דאיכא להשני טענה וכנ"ל ולכן מסופק בדבר אם גם גבי דבר מצוה שייך זה אבל לגבי תורה וודאי דחינן הראשון כמו שדחה בני סג' בירושלמי מחמת תורתן שזכו. אך באמת אין כבוד התורה ולימוד התורה שווין גדול כבוד תורה דיחיד מת"ח דיחיד כמבואר במגילה. אך באמת הדרש גופא דדריש בירושלמי מיקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים ה"נ דרשינן בגמ' שלנו [מ"ק ט' ב'] וכל חפציך אפי' חפצי שמים הרי דתורה עדיף מכל המצות ודחי לימוד תורה להך מצוה דוהעמדת וכנ"ל אך לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולכן נ"ל דאין מעבירין הראשון משרירתו וגם שניהם שווין בשירות פרנסי הקהל והיינו גיטין וקדושין ולעיין בעניני דמתא וכפסק הרמ"א ז"ל. ועתה נבוא לעיין בדיני ממונות [מדברי] הרמ"א ז"ל מבואר אע"פ שמקפח קצת פרנסת הראשון ומפרש בש"ך כגון שנוטל מחופות וקידושין וכו' ומביא טעם הרי"א ז"ל משום שהן לא בהיתר גמור ע"כ

והנה באמת לכאורה קשה על הרמ"א ז"ל שסתם דבריו דמשמע אפי' אם הפרס הוא בהיתר ג"כ מותר להב' לבא בגבולו ותו קשה מה שמביא אח"כ וז"ל אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר אין (לעיר) [לו] לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חו"ק עכ"ל והוא מתשו' מהרי"ק ז"ל וק' אם זה מקרי שלא בהיתר יתיר ג"כ להרב אחר אכסנאי לקפח פרנסתו ואם הוי קפוח פרנסה האיך מותר לבוא גם לדור בתוכו ולבוא בגבולו. אבל באמת נלענ"ד בדברי הרמ"א ז"ל דהנה בוודאי הי' התקנה קדומה ליקח מהחתונה רח"ש כמבואר במהרי"ק ז"ל שכן הי' מנהגם באמת לכאורה קשה דהאיך מותר להרב אחר לבוא בגבולו וליקח ממנו הפרס שפסקו לו הקהל בשכרו הרי זה ממש כגוזל משכרו המגיע לו וכן ראיתי בתשו' חתם סופר [סי' ר"ל] ולפנינו נדבר מדבריו אך באמת זה ליתא דהנה בודאי שכר הזה הוא דשלב"ל והא החתנים אין בעולם בעת שנתקבל להרב וגם אותן שישנן בעולם אין בידם מאומה ועיקר החיוב על צד החתן בוודאי שאין יכולין הקהל לחייב עצמן בשכרן משל [צד] שני ואין בקהלתן אך באמת התקנה הוא מקדם שכך קיבלו אבותינו עליהם ועל זרעם ליתן רח"ש וכיוצא בזה ומכח התקנה רשות לחייב גם הנולדים כמבואר בפוס' והנה הקהל שנותנים זה להרב בוודאי שלא זכה זה השכר רק בעת שבא לעולם כמש"כ הט"ז באו"ח בהל' פסח [סי' ת"נ] א"כ אם בתוך כך בא הרב אחר שעפ"י התקנה קדומה זוכה גם הוא ברח"ש דכן נראה בפסקי מהרי"א ומהרי"ק ז"ל דהתקנה של הרח"ש וכיוצא הי' להרב המרביץ תורה ולכן אם בא השני ומרביץ תורה זוכה ג"כ בחלקו בשכר תורתו כמו הראשון א"כ אינו גוזלו דכמו שהי' שייך להראשון מחמת תורתו מהתקנה קדומה כמו כן זכה בה השני שמה שהקהל פסקוהו להראשון (אינו) [אין] בהסכמה זו ממש דהוי דשלב"ל ועיקר הזכי' בא מכח תקנה הקדומה בזה זכה נמי השני ולזה אינו גזל כלל ורק עכ"פ ראוי להתרחק מחמת עני המהפך בחררה ולזה כתב מהרי"א ז"ל הטעם דהואיל שאינו בהיתר גמור לא שייך דין עני המהפך בחררה

והנה באמת דין עני המהפך בחררה לפי מאי דקיי"ל אינו שייך בהפקר א"כ בלא"ה א"צ לטעם מהרי"א ז"ל אך די"ל דמהרי"א ז"ל הוצרך לטעמא דידי' כדי לצאת לדעת רש"י דסבירא לי' דבהפקר נמי שייך דין עני וכו' וא"כ לפי מה דקיי"ל כר"ת ז"ל דבהפקר ל"ש דין עני וכו' לא צריך הרמ"א ז"ל לטעמא דמהרי"א והא דלא כ' הרמ"א ז"ל מה הוא הפרס סומך על מה דכתוב בסמוך כגון חופות אך כ"ז בהרב שבא וקבע גם הוא זכה בשכרו מכח תקנה הקדומה וכדי שלא יכשול בעני וכו' כ' מהרי"א טעמא דידי' שאינו בהיתר גמור ולדידן תותר בהפקר אבל באכסנאי שבא לסדר קידושין דאז זכה בו המרביץ תורה בקבע מכח התקנה וודאי זה האורח הוי כגזלן וכמקפח פרנסתו ודו"ק

היוצא לנו מזה שדברי הרמ"א ז"ל נכונים וישרים לדורשיו וחולקין ברח"ש וכיוצא. וגם שהרב הש"ך כ' שמנהג אינו כי