דברי חיים חלק א ה

ניתן החירות ליהודים לשבת בכל מקומות שירצו ורבו שוכרי הגוטיר והרבה קנו גוטיר והי' גודל חילול שבת בעוה"ר ואעפי"כ מנעתי א"ע מהתיר למכור או להשכיר לנכרי. אך שמעתי שבגליל לבוב הותר הדבר ע"י גדולי הדור ובעיני ראיתי היתר ממפרשי ים הגם שאותו ההיתר הי' בו לפקפק כאשר אתי בכתובים ועכ"פ נתרבו ההיתרים ולא חששו למ"ע כלל ואחרי רואי כי יצא הדבר בהיתר מגדולי הדור ונהגין כן כמעט בכל מדינתינו סמכתי גם אני ע"ז מפני הטעם שכ' המרדכי ומביאו הב"י גבי מכס ולכן פסקתי להתיר ע"י מכירה או שכירות עפ"י שטר כאשר אעתיק לך לוטה פה

והנה עתה נתתי אל לבי לברר הדבר עפ"י הש"ס וראשונים. והנה לכאורה יש חילוק לאסור מפני מ"ע שכירות או בהבלעה אבל לא במכר כי מה יעשה הישראל שכבר מכר להעכו"ם והנכרי בשלו עוסק והוא מכר בהיתר והיכן מצינו איסור מ"ע במה שאין הישראל עושה כלום בשבת. אמנם באמת זה ליתא דמבואר בפסחים פ' כ"ש (דף כ"א ע"ב) וז"ל הגמ' ר' יהודא בן בתירה אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור למ"ד יום קודם לפסח עכל"ה וכתבו התוס' שם וז"ל אור"י בשם ר"ת דר"י אתי כב"ה ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו ויודעים שהוא כותח של פלוני ויסברו שמכרו בפסח ע"י נכרי א"נ יסברו שבפסח מכרו ישראל לנכרי ולכן אוסר ר"י למכור כותח לנכרי וא"ש אף לר"ת דמפרש בריש אלו עוברין דמותר להשהות כותח בפסח עכ"ל. אלמא דגם במכירה קודם הפסח אסור משום מ"ע שיהא בפסח כמו כן אסור למכור לעכו"ם איזה דבר שיהי' בו מ"ע בשבת הגם שמצינו שם שחכמים פליגי על ריב"ב מ"מ לאו מה"ט ורק שס"ל שלא יהא חשש מ"ע שלא יחשדו הישראל שמכר בפסח אבל במקום ששייך מ"ע גם חכמים מודו לריב"ב דשייך מ"ע אפילו במכירה וכן מבואר בהדי' בסמ"ג גבי היתר שאמר קני ובב"י בכמה מקומות שגם במכירה שייך מ"ע הן אמת שבאחרונים מצינו מקילים וגם ברדב"ז ז"ל מיקל במכירה אך לא מטעם לחלק בין מכר לשכירות ורק משום פסידא שרי אבל בלא זה מכירה ושכירות ואריסות שוה דאסור מפני מ"ע וא"כ לא נשאר לנו רק ההיתר דבמקום פסידא רבא מותר כמו בקבולת ויעוין בנ"ב מ"ת לא התיר רק באיסור דרבנן ובאחרונים מצינו בזה להחמיר ולהקל. אך נלע"ד היתר גמור מהא דאי' בריש שבת (דף ד' ע"א) וז"ל הגמ' בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו א"ל ר"א ב"א ה"ד אילימא בשוגג ולא אידכר לי' למאן התירו ואלא לאו דאיהדר ואידכר מי מחייב והתנן כל חייבי חטאת אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה אלא במזיד קודם שיבוא לידי איסור סקילה מבעי' לי' אר"ש לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחרים מתקיף לה ר"ש וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אלא אר"א לעולם במזיד ואימא קודם שיבוא לידי איסור סקילה ר"א ברי' דרבא מתני לה בהדיא אר"ב ב"א הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה עכל"ה וכ' הרשב"א ז"ל וז"ל בד"ה הא דאמרי' ק"ל לר"ת ז"ל והא אמרי' בפ' בכל מערבין ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבא ופריק שאני התם שעל ידו הוא נעשה שאומר לו מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי וא"ת תפשוט מהתם הא דר"ב דהתירו לו לחבר כי היכא דלא ליעבד איהו ממש איסורא רבה י"ל דש"ה דלא נעשה האיסור עדיין ויכול הוא לתקן ע"י איסור קל אבל הכא שכבר נעשה האיסור אלא שעתיד ליגמר ממילא דלמא לא התירו עכ"ל וא"כ הרי כדי שלא יתעבד איסור גדול ע"י מותר לו לעשות איסור אחר שכמו שמותר לחבר לתרום שלא מן המוקף שלא יעבור ע"ה איסור חמור. והנה שם בחבר וע"ה אינו אלא חשש שיאכל ע"ה בלא מעשר כמבואר שם (עירובין ל"ב) ברש"י ד"ה רישא וז"ל אבל בחבר שאמר לע"ה לקוט כלכלה זה וחבר אחר שמע ממנו אוכל וא"צ לעשר דמאי דוודאי כיון דנותן חבר ולוקט ע"ה חייש הנותן דלא ליכלינהו בטבלייהו ותורם אף שלא מן המוקף דמוטב יחשדו חברים כו' עכ"ל הרי דמשום חשש שלא לעבור באיסור חמור עושין איסור קל וא"כ בנ"ד ודאי יש לחוש באם שלא ימכור שיבא המחזיק הגוט או משרתיו לידי א"ד ומותר לעבור איסור קל כדי שלא לבא לידי איסור גדול והן אמת שבריטב"א מתרץ באופן אחר והיינו שמותר לאדם עצמו לעשות איסור קל אבל אין מורין כן אך בריטב"א גופא מביא ג"כ תירוץ הרשב"א וכן נמי גבי שפחה התירו לשחררה שלא יבא ע"י לידי עבירה יעיין בגיטין וכמ"ש התוס' במס' שבת בד"ה וכי אומרים וז"ל וגבי שפחה חצי' שפחה וחצי' בת חורין שנהג בה מנהג הפקר וכפו את רבה (השולח ל"ח) משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודמי לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים עכ"ל הרי דבמקום דשכיחי רבים ופרוצים הוי כאונסים ומותר לעשות עבירה קלה שלא לבא לידי חמורה כמ"כ ה"נ בנ"ד שידוע לנו שרבים נכשלים בזה והוי אונסים ממש שצריך להתיר להם איסור קל לפי שעה שנתפרסם ההיתר ולא יהא שום מ"ע והנה זה ההיתר הונח לי מההיתר של המרדכי דגבי מכס משום שמשם יש לדחות דרבנן התירו גבי כיסו והוא מהי"ח דבר וכמ"כ הר"מ הי' גדול הדור ויפה כחו להתיר גבי מכס אבל אנן יתמי דיתמי אין בידינו לעשות נגד הדין אך כפי מש"כ מהא דחבר תורם שלא מן המוקף ומהא דכופין לשחרר השפחה משמע בהדי' דכל לינצל מאיסור חמור מותר לעבור על איסור קל וא"צ לזה ב"ד ולכן בודאי שרי מכירה עפ"י מה שאעתיק לקמן. והנה ראיתי בב"ז בתשובה כתב דלא קיי"ל כרבי דניחא לי' לחבר לעשות איסורא זוטא משום דרשב"ג אביו פליג עלי' ותמי' לי האיך אשתמיטתי' מיני' דמר ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל שפסק כוותי' דרבי בזה והן אמת שבספר הליכות עולם כ' דהלכה כרשב"ג נגד רבי כבר הכה על קדקדו מהרי"ק ז"ל מביאו השל"ה הקדוש בספרו של"ה וא"כ כיון דקיי"ל כרבי ודאי מותר וצריך לעבור איסור קל כדי שלא יבא לידי א"ח. והנה לפע"ד די בזה להתיר ויעוין סי' ש"י במג"א ובאמת במקום דלא שייך זה שיבא לידי איסור חמור אין להתיר וכן אני נוהג במקומינו ובזה תוכל להתיר ספיקתך אשר כתבת ומה שכתבת נגד הת"ש מבואר כן הדברים במק"ח ה"פ

והנה תורף השטר מכירה או שכירות יהי' בדרך זה: אני ח"מ מכרתי או השכרתי הגוט פ' או האוראנדי פ' בעד כך וכך לשנה להערל פ' עם כל הזכיות שיש לי בהגוט הרחיים וכל זכות שיש לי בהגוט האינוועטאר בהמות מכרתי או השכרתי להערל הנ"ל בעד סך פ' וגם הבהמות שלי כך וכך מכרתי לו בעד כך וכך והתבואה שיש לי ושארי כלים השייכים להגוט או להאוראנדי שהם שלי מכרתי להערל הנ"ל בעד סך פ' ולקחתי עכ"ז דראהן סך פ' והמותר זקפתי במלוה ונתחייב הערל ליתן לי בתורת רבית כל צרכי ביתי ולהנהגתי כמו עד עתה וגם כשאצטרך לפעמים הסוסים לצרכי מחויב ליתן לי בלי עיכוב בעד שכר המתנת המעות והנה רשות להערל הנ"ל לעשות עם הכל כאדם העושה בשלו (רק קודם שישלם לי מעותי המגיע לי כנ"ל משועבד בתורת אפותיקי מפורש הכל לי) ואין הנכרי רשאי ליקח דבר בלי רשותי קודם תשלומי המעות וגם מחמת פחד שלא יפסיד ויקלקל הערל הקונה את העסק ולא יהי' לו ממה לשלם לזה אין רשאי לו לעשות דבר בלתי רשותי ואני מחייב עצמי נגד הערל להיות אפוטרופס על כל הנ"ל ולעסוק בעסק הנ"ל הכל לטובתו על צהיו"ט ואם יצטרך להערל הנ"ל עוד מעות לקנות איזה דבר לצורך הגוט מחויב אני להלות לו ולעשות שליחותו לקנות עבורו ולמסרו לו לרשותו והמעות שאתן על המכר הזה יהא הלוואה לנכרי הנ"ל (ובדעתו היינו שיוודע לו) וסוף זמן שכירות הגוט או לזמן פלוני אחשוב עם הערל ואם יהי' ריוח הוא שלו ואם ח"ו הפסד ישלם מכיסו ועל החשבון נתן לי הערל נאמנות שאהי' נאמן נגדו בדיבור הקל ורק גם אני אהי' באמנה ואם אקח מעות שלא לצורך פרנסת ביתי כפי הנהוג עד עתה ולצורך מלבושי כנהוג את המותר שאקח מהעסק יוכתב בחשבון צדק ולנכות להערל מהחוב כ"ז נעשה באהי"מ ובהותנה בפירוש שגם בכסף לחוד יקנה כל הנ"ל. וגם בא"ק הקניתי לו כל הנ"ל המטלטלין והבהמות וגם עשה משיכה כדין לכל הדיעות ולראי' באתי עה"ח יום פ' במקום פ'

וגם הערל יבא עה"ח ע"י מסירת קולמוס בעדים. וגם עדים יחתמו. ואם ישראל מותר להשגיח בשבת שלא יגנוב מותר אך בדרך שלא יעשה ח"ו איזה דבר או דיבור או עצה איך לעשות ובשדה הכל אסור להיות בשעת עבודה: סימן ח

בדין בדיקת חמץ אי בעי מדאורייתא היכי דלא ביטלו או לא

הנה כבר העיר בזה הפר"ח בפלפולו ומסיק דבעי מדאורייתא בדיקה אם לא ביטל. ואולם הפ"י ז"ל כתב להדי' בר"פ דמשמעות כל הפוסקים דלא בעי בדיקה אף אם לא ביטל. ובאמת לא ידעתי מאן נינהו הני פוסקים הלא ברמב"ם ז"ל משמע להדי' דווקא אם ביטל הוא דבדיקת חמץ מדברי סופרים אבל אם לא ביטל הבדיקה הוא מן התורה דהכי כתב ברפ"ב ומה הוא השבתה האמורה בתורה שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ומדברי סופרים לחפש אתר החמץ במחבואות וכו' משמע להדי' דהא דכתוב דהוא מד"ס הוא מחמת שמדאורייתא סגי' לי' בביטל אבל אם לא ביטלו צריך מדאורייתא בדיקה דאי תימא דאף בלי ביטל א"צ בדיקה מה"ת א"כ מאי האי דכתב