דברי חיים חלק א רע

מייסרים את נפשו והורגין אותו שיודה אם יש לו יותר ואין לה התנצלות לומר שחשבה שלא יקחום לפי שבדין המלכות אינם נפרעים מנדוניית האשה דכתא מכמר כתיב וחזקה מבקשים עלילות להתנכל בם כ"ש במקום שיש להם אחיזה עכ"ל. והנה במרדכי כ' וז"ל (ב"ק [סוף] פ' הגוזל [בתרא]) פסק הר' אליעזר מטולא דתקנת חכמים היא שלא יהא אדם רגיל בכך אבל אינו נקרא בכך מסור ולהכי קאמר משמתינא לי' ולא קאמר מחייבי' לי' והיכא דתקפה לעצמה בידי עכו"ם אף שאין לו לעשות כך דהא דקיי"ל בהמניח עביד אינש דינא לנפשי' ה"מ בחפץ המבורר לו וידוע שהוא שלו אבל לא בדבר אחר מ"מ אי תקף בידי אדם לא דיינינן לי' דין מסור ואעפ"י שהפסיד אותו שתקפו הרבה מידו כגון שהעלילו בעליו ולקחו ממנו יותר או הענישוהו אפ"ה אין על התוקף דין מסור דלא מצינו בתלמוד דין מסור אלא במתכוין להזיק את חבירו אבל זה נתכוין להוציא את שלו ודומה לההוא דנסכא דר"א אין חטפי ודידי חטפי ואם יש עדים שתקף ע"י עכו"ם לאו כל כמיני' אבל אם אין עדים נאמן במיגו עכ"ל. והנה כפי הבנת מעכ"ת במהרי"ט דעיקר החילוק דאם אינו מוסר רק מה שהוא שלו יכול לומר אין שקלי ודידי הוא אבל באם מוסר בכלל הכל הוי מוסר ממש ולא יוכל לומר להציל את שלי נתכוונתי כן תורף כוונת מעכ"ת וקשה דא"כ למה האריך מהרי"ט ז"ל ולומר דהוי פושע וכיוצא ולמ"ל כל האריכות לחלק כפשוטו דכיון דמסר גם מה שאינו שלו שם מסור עליו וטעמא דמסור חייב ידוע לכל משום דהוי כקלי' בדיבורי' או משום קנסא כמבואר במרדכי ובש"ך [סי' שפ"ח] ובכל הפוסקי' ואם טעמא דמסור בעי מהרי"ט ז"ל להשמיענו הכא הו"ל לחלק דהכא בנ"ד מסרה הכל ומש"ה דין מסור לה אבל בנידון דמהר"א מטולא לא מסר הכל וגם קשה על גוף דברי מהר"א מטולא שכ' הטעם דלא נתכוין להזיק וקשה דאם הוא מסור חייב מדינא דגרמי להרמב"ן מה"ת ולהחולקים משום קנסא וחייב אפי' בשוגג ומה לי בנתכוין להזיק או לא אך דבאמת הנה דבדד"ג הוא בעושה מעשה בגוף הדבר אבל במה שנמשך ממנו הוי רק גרמא בעלמא להרא"ש ז"ל ורוב ראשונים שקמו בשיטתי' והנה מסור חייב בכל מה שנגרר מכח היזקו גם שלא מסר זה בפירוש וקשה הלא לא הוי דד"ג. אך בזה הוא לכ"ע משום קנס וכמבואר במרדכי אבל במה שמסר בפירוש הוי גרמי ממש וכמ"ש מהריט דהוי כמו מזיק ממש וא"כ זה כוונת המרדכי ומהרי"ט ז"ל דהיכי דלא מסר דבר זה רק שנמשך מכח מסירותי' היזק בזה אין לחייב דיכול לומר דנתכוין להציל שלו אבל במה שמסר גוף הדבר הוי מזיק ממש וכמו שהוכיח מהרי"ט ז"ל שפיר חייב אפי' באין כוונתו להזיק וזה ברור למעיין בלשון מהרי"ט ז"ל ולהכי הוכרח מהרי"ט ז"ל לפרש טעם הדבר שחייבת האשה הגם כי כוונתה להציל שלה מ"מ היא הזיקה ממש דחייב אפי' בלא כוונה ומש"ה אם הי' לה אמתלא שלא הי' ההיזק בבירור פטורה ומש"ה צידד מהרי"ט ז"ל לומר שלא תוכל לומר שלא הי' ההיזק בבירור כי הי' ההיזק ידוע ונשמע עכ"פ מדבריו בנידון שאין מזיקו כלל כנ"ד ורק שגורם שאין מניחין אותו לבנות והעצים והאבנים לא נתקלקלו רק שלא יצטרכו אליו אכל לא הוי ודאי רק גרם בעלמא כידוע הדבר בחוש ובהדי' כתב המהרי"ט דאם לא הי' ההיזק בבירור שפטורה הגם שנגרם היזק על ידה וכאן בנ"ד בודאי לא הי' בבירור שיגנבו העצים ושלא יוכל למוכרם וגם אפילו אם הי' זה ברור מ"מ לא הוי רק כמסלק כרים וכסתות וכדומה שלא מקרי היזק ממש וא"כ אם הי' מסור ממש מחייב מחמת שכוון להזיק קנסינן לי' אפילו במה דבעלמא פטור וכמבואר במרדכי בהגוזל קמא אבל כיון שכוונתו להציל שלו ודאי פטור אגרמא בעלמא וז"ב

ולפענ"ד דבנ"ד לכ"ע פטור לפי מה דמבואר בש"ך ובסמ"ע גבי מקח ביי"ש [א"ה אולי הוא בסי' שפ"ו בסמ"ע ס"ק יו"ד ובש"ך ס"ק כ"ה] וגבי חגורה דהיכי דלא חסר לי' אין לו דין מסור א"כ הכא לא חסרו לו מידי במסירתו ומה שנגנב ממנו אח"כ מה לנו בזה ולכ"ע בזה פטור אך ממה דחייב מהר"ם ז"ל בהגוזל קמא לראובן לשלם החובות שקלקלו ע"י משמע לכאורה שגם בכה"ג חייב אבל ודאי אין לומר שוב דמהני תפיסה דהוי ס"ס ובמקום איסור דודאי זה הספק הוא לתופס גופא אם עשאו תקנת נגזל במסור בכה"ג ולא מהני בזה טענתו בברי שהפסיד כי אם אינו נאמן ודאי לא מהני התפיסה בעדים ורק טענתו קים לי' כהנך דעשו תקנת נגזל וא"כ בכה"ג דאיכא ס"ס לחומרא ודאי הוי עבריין אם עובר על התקנה משום ס"ס ויעוין בתומים ס"ק ט"ז בדיני תפיסה שכ' כעין זה לתרץ קושית התקפו כהן על הרמ"א ויותר נ"ל דכה"ג גם מהר"ם מודה דאין עליו שם מסור כיון שלא חיסר לו כלום ובשלמא התם בנידון דמהר"ם ז"ל נתקלקלו החובות אבל הכא ה"ל להשגיח שלא יגנובו וגם מה שלא נצרכו לו הוזלו מדמיהן זה אינו היזק כלל כיון שלא נתקלקל גוף הדבר. סוף דבר שלפע"ד התופס הזה הוא עובר על חרם הקדמונים אם לא יחזיר החזקה. ומ"ש כ"ת שנית שלאיש כזה אנן נהגינן עמו כדין בתקנה האמת אגיד כי מעודי אני מצטער אשר בעוה"ר אנשי בליעל פורקי עול ועושים עוולות ולא רצו לקבל עליהם עול תורה וכשיש להם דבר אשר להם זכות בדתה"ק ואין בידם להוציא באלמות בוא יבואו ברינה לדתה"ק ומעולם נצטערתי ע"ז אך אין בידינו לעשות להם כגמול ידם דא"כ נתת תורת כ"א בידו וכ"א יבנה במה לעצמו ויאמר שחבירו הוא פושע וח"ו יפלו התקנות בכללם ולזה אין בידינו רק לפסוק הדין שוה בשוה כטוב כחוטא לכן יראה כ"ת שישיב התופס את החזקה כי ח"ו עי"ז יוכלו לבוא להרוס בתקנת העיר בכמה דברים ולא יהי' זאת למעכ"ת לפוקה פן יתמוטטו עי"ז תקנות העיר. ומ"ש כ"ת בספק אם נמכר הבית שבו החזקה ליהודי מה דינו הנה לפום פשיטא דמילתא כיון דמה מכר זה לישראל כל מה שבידו וביד הנכרי הי' להשכירו לאיזה שירצה או להחזיק לעצמו וא"כ גם היהודי יש לו זכות זה כי אין התקנה רק על השוכר שלא ישכרו אבל ודאי אין התקנה על גוף הבית וא"כ ממילא נגד הישראל אין תקנה שלא לשכור ממנו ובשלמא אם התקנה הי' על הבית שלא ישתנה מכמות שהי' יכול לומר דתקנה כוללת גם למוכר אבל כיון שאין התקנה רק שישראל לא יבא לשוכרו אם כן אם אחד קנה שוב זכה בהבית ממילא והשעבוד של הישראל נפקע ממילא ול"ד למשכונו של גר ביד ישראל דהתם השעבוד על גוף המשכון מה שאין כן כאן שהתקנה רק שלא לשוכרו ודו"ק

ובאמת בכנסת הגדולה סי' ק"מ מבואר דנפקע החזקה במכירת הבית ורק שכתב שם דצריך לפרוע דמי שווי' להמחזיק ולפי ע"ד דגם זה רק מטעם תקנה או אפשר דדמי למשכונו של גר ביד ישראל ונקל לברר הדבר מתשובת הרשד"ם המובא בכה"ג אך אין כעת עסקינו בזה

כ"ז כתבתי לאשר נלפע"ד נכון לדינא ואם כי מעכ"ת אהוב לי האמת אהוב מהכל והי' שלום אך במה שידוע שהפסיד יש לקנסו שישלם וכמו שכתבתי אז וז"ב והי' שלום: סימן מז

שאלה בענין הפארלאג אשר ניתן רשות מהשרים לשלשה אנשים ולהשארי השואלים פארלאג לא עשו מבוקשם והשיבו שדי בג' טריפעס והלך אחד מהם בפיוס לשרי המדינה עדי השיג גם הוא טריפע והלך שכינו אשר לו במבוי זו לקבול לפני השר שהוא סמוך לגבולו וע"י כן בא שר א' לעיין בדבר וביקש זה הרביעי הבא מחדש מהשר שימתין עד בא דבר המשפט והנה עתה כשבאו לדין תוה"ק טוען זה הבא מחדש שאינו מחוק הקיר"ה להשבית טריפע אפי' היא סמוכה כמו שעינינו רואים בכמה מקומות וגם רצונו לדין להקובל עליו כדין מסור מחמת שלא רצה לירד עמו לדין וזה תורף דבריהם

והנה מעכ"ת פלפל בחכמה והביא שיטת הפוסקים בזה אמנם אין אומן בלא כלים ואין אתו הספרים המפלפלים בזה הרבה ולזה רצה מעכ"ת [להעמיס] בדברי הראשונים שלא כדעת האחרונים אשר מימיהם אנו שותים ונהוג עלמא כוותייהו: הנה במה שהקשה למה ישתנה דין אוראנדי מרחיים מבואר בס' משאת בנימין [סי' כ"ז] תשובה ארוכה בזה ורמזה הש"ך ז"ל ברל"ז ושם הוכיח בראיות דהעיקר כתירוץ דאומנתו בכך וגם מה שסמך עליו משא"כ רחיים דכך כ"א יכול לזכות בנכסי הפקר וכי בשביל שהראשון קדם קנה את הר"ה ואת הבאים לקנות וגם ר"ה בגמ' [ב"ב דף כ"א ע"ב] לא אסר להעמיד רחיים רק מטעם דפסק לחיותו אבל לא מטעם זכי' אך בהאוראנדי שזכה בה מכח שסמך הרבה עלי' וגם אומנתו בכך לכן יוצא בדיינים משא"כ רחיים זה תורף דבריהם וחולק על רבו מהרש"ל שהמהרש"ל. ז"ל פוסק דבאוראנדי ג"מ א"מ וסוגי' דעלמא בהאוראנדיס וכיוצא בזה כדברי המ"ב ז"ל והנראה דהש"ך ז"ל ג"כ מסכים עמו דרמז עליו ולא השיג עליו כדרכו ביתר מקומות לכתוב ואינו נראה וא"כ משמע דגם הש"ך ז"ל פסק כוותי' וכן באמת נוהגין כל בתי דינין בישראל כהמ"ב ואם הי' לפניך תשובת מ"ב הי' מסולק כמה קו' והוכחות שכתבת כאשר תראה עתה אחרי הוכחתי הנ"ל אולם באמת בנ"ד אין אומנתו בכך כאשר כתבת בודאי לדברי המ"ב הי' רשאי לעשות מחי' מטריפע אולם ידידי בזה יצאת חוץ מעיון האמתי במה שדמית לחנות דאם נימא דדומה לחנות ורחיים אין פוצה פה שמותר