דברי חיים חלק א רסח

דאסרה תורה לגדול להקיף את הקטן וודאי שאסור לגרום לו הקפה ע"י וכיון שיש איסור שוב ממילא הוי כעשה מעשה אם נעשה ע"י שליחתו דגם זולת טעם ששלוחו כמותו אסור לו לומר להקיף משום גרמא עכ"פ וכיון שהוא דבר האוסר שוב אם אמר חייב משום שש"א כמותו אך כל זה שייך במקיף אבל בשבת דקי"ל גרם מלאכה כל שאינה מלאכת מחשבת מותר וא"כ היאך שייך כלל ענין שליחות בדבר שמותר גמור (דהגם דמלאכה לאחר יד אסור מדרבנן מ"מ בכה"ג גרע מלאחר יד דלית בי' מעשה ופטור ומותר) ומש"ה באמת הוצרכו לאסור משום שבות וכיון שאסרוהו עכ"פ שוב הוי כמו שלוחו והוי כמו שעשהו בעצמו וזה חמור משבות בעלמא דהוי לחומרא שלוחו כמותו והוי כאילו עשה בידים והנה לפ"ז במקום הפסד דלא גזרו על שבות ממילא לא שייך טעמא דשליחות מש"ה מותר לתת כיסו לנכרי דבמקום הפסד לא שייך שבות א"כ ממילא לא שייך שליחות אך בכיבוי דגרם כיבוי אסור בלא שום שבות [א"ה ע' בא"ח סי' רס"ה במ"א שם סק"ח] א"כ ממילא איכא שוב [איסור] באמירה לנכרי א"כ איכא שוב שליחות לחומרא ומש"ה לא התירו בדליקה דלא התירו רק שבות דהוי ממילא אבל שליחות דהוי כעושה בעצמו המלאכה לא התירו משום פסידא ורק גבי העברה ד"א כמו גבי כיסו כיון דהתירו שבות שוב לא שייך שליחות וכו' משא"כ בדליקה דגרם כיבוי אסור אפילו במקום פסידא א"כ ממילא הגם דזה הגרם הוא שלא ע"י מעשה מ"מ שליחו כמותו והוי כעושה מעשה שלא התירו ודו"ק [א"ה צ"ל וא"כ גבי חסימה נמי אם אין איסור כלל במה שהנכרי דש בה א"כ ממילא לא שייך שליחות לחומרא ודו"ק]

ג בסוף השוכר [דף צ"ד ע"א] בתוס' ד"ה אימא סיפא (יקשה) [הקשו] לרש"י דפירש בגיטין [דף ע"ה] דבזה דתנאי קודם למעשה כ"ע מודו וכו' [ונראה] דלק"מ דהנה לפי מה דאוקימנ' כאן כר"י דס"ל בדבר שבממון תנאו קיים וקשה לפי שיטת הרשב"א ז"ל [הובא בשטה מקובצת כתובות דף נ"ו] שמפרש הטעם דר"י דהוי כמו שמפרש ע"מ שתמחול אבל לעולם גם ר"י ס"ל דתנאו בטל יעויין בדבריהם ולכאורה לדבריו קשה דמאי מהני הכא זה גבי שומרין בשלמא גבי שאר כסות דהוי כמתנה ע"מ שתמחל ל ואם לא תרצה למחול לו אינה מקודשת וממילא פטור מכסות וכו' אבל הכא בשומרים דגם אם אינו מחייב עצמו נתחייב ממילא אם נהנה משל חבירו דכל הנאה שלו וכמבואר בסנהדרין [דף ע"ב ע"א] דגמרינן גזלן דחייב באונסין מה"ט דכל הנאה שלו גם שלא חייב עצמו כלום ובספר מחנה אפרים נסתפק בזה אם שואל נתחייב בלא נתחייב עצמו ולפע"ד נראה כמ"ש וא"כ אם אינו רוצה אח"כ למחול לו למה לא יתחייב ונהי דבטל השאלה מ"מ ממילא נתחייב דכל הנאה שלו ואך י"ל דלק"מ דהנה כבר נתבאר דמשיכה בשומרין קונה לענין שלא יכול לחזור וא"כ כיון דשאל לו ע"מ שתמחל לו קנהו לענין זה שמחויב למחול לו אך ע"ז קשה כיון דהתנאי באמת לא חל דגם אם לא ירצה למחול לו מחויב מ"מ מטעם שואל והתנאי הוא רק שמחויב לקיימו מכח המעשה דמשיכה לשאלה וא"כ הוי המעשה קודם לתנאי א"ו שלס"ד דהשתא פליג ר"י ע"ז ג"כ ולא בעי תנאי קודם למעשה וא"כ שפיר פריך מני וכו' אבל למאי דאסיקנא דשאני הכא וכו' אזי נוכל לומר דגם כ"ע מודו בתנאי דבעי קודם למעשה וק"ל

ד המפרשים הקשו לשיטת הר"נ [הובא בשטה מקובצת ב"מ דף צ"ח ע"ב] דמש"ה חייב (בהכישה במקל) משום דהוי כאומר השלך לאיבוד והשליך ע"י דמש"ה חייב והקשה בנתיבות [סי' ש"מ סעי' ה' ס"ק י"א] דהא לא נאבדה וי"ל דהנה באמת חייב מתורת שומר דהנח לפני [כמבואר בסי' רצ"א] רק דקיי"ל לשמור ולא לאבד [בסי' ש"פ] והתו' כתבו בב"ק וז"ל א"ה אולי כוון לדברי התו' בדף צ"ג ע"א ד"ה ורמינהו במה שמפרשי שם בשם ר"י ודו"ק] וא"כ אם חייב מטעם ערבות ממילא חייב מטעם שומר ודו"ק. ועפי"ז יש לתרץ קו' הש"ך ז"ל [בסי' ש"מ סק"י] על הרמ"א ז"ל דמחייב בהנח לפני ופוטר בהכישה במקל דהא הכישה במקל עדיף טפי ולפמ"ש א"ש דהנה בהכישה מיירי בהילוך למקום איבוד וכתבנו בשם הר"נ ז"ל דחיוב הוא מטעם ערב וקשה הא הרא"ש ז"ל פסק בקידושין [דף ח' ע"ב סי' י"ג] דלא חייב בערב כזה דהולך לאיבוד וצ"ל דסברת הרא"ש ז"ל הוא דהוי כאומר לו הנח לפני דיתחייב מטעם שומר וס"ל ז"ל דבכה"ג לא הוי לשמור ולא לאבד כיון דכוונתו שיהנה ממנו ומתחיל השמירה תיכף ומיד וכמו שכחב כן במל"מ דשומר חייב בכזה גם שערב אחר הי' פטור בהולך לאיבוד יעו"ש אך להרמ"א ז"ל שהביא דיעה זו בסי' (ע"א) [ש"פ] דחייב ערב בהולך לאיבוד א"כ לא אמר לו זה הכישה במקל שיתחייב מטעם שומר רק מטעם ערב וכדברי הר"ן ז"ל [וכיון] שבאמת לא נאבדה דפטור מטעם ערב פטור גם מטעם הנח לפני דהחיוב לא [בא] כלל מטעם שומר רק מטעם ערב ודו"ק

ה הרמב"ם ז"ל פסק [בפ"ב מה' שאלה ופקדון הל' י"א] דאם יודע הבעל שהוא שאול נכנס במקומה של האשה והקשו עליו דאמאי ביורשים שהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאילתה ופטורים מאונסין [כמבואר בב"ק דף קי"ב ע"א וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' שאלה ופקדון] ונ"ל לתרץ דהנה מבואר בכתובות [בדף ע"ט ע"ב] פלוגתא (אם זה מקרי פירות נכסי מלוג כיון דגוף הפרה אין שלה ופסקינן הלכתא כיון דיש לגוף הפרה מקרי השימוש פירות אך לכאורה קשה הא הגוף אין שלה) דאוכל והולך ומשתמש בנכסי מלוג עד שכלו ומפרשים שם הר"נ והתוס' פירושים שונים דלמה עז לחלבה מקרי פירות וכן בגדים דמשתמש בהם והיוצא מדברי כולם דאם (נמכרה) [נכלה] כולו ולא נשתייר לה בגופו קנין לא מקרי פרי ויעוין בהפלאה דכתב שם באמת דצריך לבסוף לשייר לה מהפירות ובב"י להגאון בעל הנתיבות כתב דטעמא משום דיש לה קנין בגוף הבהמה ועכ"פ לכולם קשה מדוע בשאלה פרה דלית לה קנין גוף כלל (והם לא ניכר) דלמה ישמש בה כל ימי שאילתה הלא אין זה פירות אך באמת לפי הה"א דבעל בנכסי אשתו אינו רק כשוכר או כשואל א"כ מש"ה משתמש בהו כמו שואל או שוכר והא דאמרינן דבמקום דכלי' קרנא אינו משתמש בהו הוא רק למאי דקיי"ל באמת דבעל בנכסי אשתו הוי לוקח ולא הוי רק לוקח לפירות ולא לגוף אך דעדיין קשה למה נפסק כן הדין לפי מאי דקיי"ל בעל בנ"א לוקח הוא ולמה פסקו כל המחברים דמשתמש בהו כל ימי שאילתה ולכן צ"ל דהסברא היא כיון דבאמת לאחר (אין רשאי לשכרו) [אינה רשאי' להשאילה] ולהשכירו דאין השואל רשאי להשאיל [וא"כ לא תוכל להשכירה לאחר ולעשות מהשכר קרן] מש"ה זכה הבעל בגוף השאילה ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דחייב באחריותו ול"ד ליורשים שהתם זכו מכח אביהם ואחריות לא קיבלו עליהם אבל הכא מכח האשה לא זכו דהא הוי כלי' קרנא ולא זכה רק דהוי כמו ששאלו הוא גם של שאלה בפירוש מ"מ הוי כל הנאה שלו וחייב באונסים וא"כ שפיר חייב באחריות ועפ"ז א"ש מאי שהקשה הלח"מ והאחרונים על הרמב"ם ז"ל דלדבריו דמיירי בלא ידע א"כ מאי מבעי' לי' לרמב"ח [בב"מ דף צ"ו] הא הוא חושב שהוא של (הבעל) [האשה[ (ופטורה) [ופטור] משום שאלה בבעלים ונהי שבאמת הוא של (השואל) [המשאיל] מ"מ הוא לא קיבל שמירה ודמיא לנתן לו דבר של זהב וסובר שהוא של כסף דאמר לי' נטורתא דדהבא לא קבלתי עלי ע"ש [בפ"ג הי"א ובפ"ד ה"ו] ולפמש"כ א"ש דהנה באמת מבואר (דהמקנה) [דהמתכוין ליהנות ולקנות] של אחרים חייב באחריות גם אם לא התחייב עצמו רק משום דכל הנאה שלו וכמבואר בסנהדרין פ' ב"ס גבי (ס"ד אשואל) [א"ה אולי צ"ל מידי דהוי אשואל והוא בדף ע"ב ע"א] וע"ש וא"כ נהי דלא ידע כיון דנהנה משל חבירו וכל הנאה שלו חייב ולא מהני זה [מה] שסבר שהוא שמירה בבעלים אך כל זה להס"ד אבל לפי מאי דמסקינן [דבעל] בנ"א לוקח הוי א"כ לא נתכוון מעולם לקנות דהוי סבר שהוא שלו לא נתחייב כלל וכמבואר לקמן בתוס' [שם בב"מ צ"ו ע"ב ד"ה אמר רבא] וכן כתב בהדי' במחנה אפרים ודו"ק

ו [בב"מ צ"ו ע"ב] בתוס' ד"ה [אמר רבא] וכו' והנה לפי המובן לכאורה מדבריהם דבהקדש אם הוא סבר שהוא שלו אינו קונה א"כ האיך יפרנסו המשנה [במס' מעילה דף כ"א] בהבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא אם עשה שליחותו מעל בעה"ב הרי סבר שהוא שלו ואי דאיירי דהי' יודע שאינו שלו א"כ הרי גונב משל אחרים ואין שליח לד"ע גם במעילה בכה"ג אשלד"ע דמעורב בו איסור אחר ואולי יש לומר דאיירי דהוא ידע שאינו שלו והשליח לא ידע ולשיטת החו' [בב"מ דף יו"ד ע"ב ד"ה אי] דבכה"ג יש שליח לד"ע אך מלבד זה קשה מדברי הש"ס בחגיגה [דף יו"ד] גבי נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל מכדי משקל שקלה מה לי הוא מה לי חבירו ומתרץ הגמ' הכא בגזבר המסורות לו אבני בנין דכל היכי דמנחי ברשותא דידי' מנחי ומשמע הא אדם אחר שאינו גזבר מעל גם שסבר שהוא שלו גם דברי התו' ב"ק ובחגיגה תמוהים למאד כאשר העיר עליהם המל"מ ז"ל אולם לאשר נלע"ד דהנה צריך לידע סברת התוס' דאם סובר שהוא שלו אינו מועל ואמאי הא מצד הסברא הוי להיות הקדש בשוגג אינו מתחלל כמו דס"ל לר"י ורק מצד גזה"כ כמ"ש התוס' בקידושין (דף ד"ה יין) [א"ה אולי צ"ל בדף נ"ג ע"ב ד"ה אף