דברי חיים חלק א רלו

נוגע בעדות הוא כיון שאין תפיסתו מוכחת. אך דלכאורה נעלם מיני' דברי בעה"ת שער ט"ל דלעיל שנראה מדברי הנתיבות דאם אדם תובע לחבירו חפץ זה שלי והוא אומר של פלוני הוא יבוא ויטול את שלו שצריך שבועה והא ליתא מדברי הרמב"ן שם אך כ"ז כששלישותו בידו אבל באינו יוצא מת"י אינו נאמן (ואין להקשות דא"כ למה כתב הרשב"א שלקחו שלא מדעת המוכר די"ל לאידך גיסא לקחוהו שניהם מדעתו לא הוי עד כלל דהוי עד הצריך שבועה). וראיתי לכתוב ג"כ מה שנתחדש לי על קושי' המהרש"א בגיטין דף ס"ג ע"ב] בתוס' ד"ה ושליש שהקשה אמאי לא פירשו שאומר שהי' שליח הולכה וכבר נתן הגט ליד האשה ולתרץ דעת רש"י שם הואיל ואתא לידי כדברי רומכ"ת והוא דלכאורה יש לעמוד בהא דבעל אומר לפיקדון ושליש אומר לגירושין דאמרינן דשליש נאמן מטעם המני' וגמר בדעתו שיהי' לגירושין אם יאמר לגירושין דאמאי לא חיישינן שמא פייס וביטל הגט קודם שנשתנה דעת השליש לאמר לגירושין ובכל גיטין הבאים ממדינת הים דלא חיישינן שמא פייס היינו דכיון שנתן לגירושין לחלוטין מדעתו ומרצונו לא חיישינן שנשתנית דעתו (ויעויין ברשב"א גיטין דף ח"י שהאריך בזה) אבל גבי שליש אם נתנו לפקדון הרי לא הי' באמת דעתו לגרשה רק שהי' כמוכרח לגמור דעתו לגירושין אם יאמר השליש כן ורצונו באמת שלא יאמר השליש לגירושין ושלא יגרשנה ואמאי לא ניחוש שמא ביטל הגט קודם שנשתנה דעת השליש לאמר לגירושין אך יש לומר בזה דכיון שתולה דעתו במה שיאמר השליש הוי כאומר שמגרשה מעכשיו ע"מ שיאמר השליש לגירושין דכאן לכ"ע אם יאמר לגירושין מתגרשת מעכשיו בשעת קבלתו דאח"כ אינה יכולה להתגרש בתורת שליח קבלה אם לא נתגרשה בו בעת הקבלה וכיון דהוי כתנאי בעינן דעת שניהם לבטל התנאי. וארווח לן. בזה לתרץ קושי' התוס' שהקשו לפרש"י [דף ס"ד ע"א ד"ה שליש] שפי' הטעם משום מיגו דאי הוי מיגו לא הוי פליג ר"ה ובע"כ דלא חשיב מיגו שלא תרצה לקבלו כיון דבעל אומר לפיקדון. והוא שכבר עמדו כל המפורשים על טעמו של ר"ה דמחלק בין איסורא לממונא [דאתיהיב למחילה] דמה חילוק יש בעיקר הסברא דכמו שבממון גומר דעתו למחול כן באיסור י"ל שגומר דעתו לגרש. אמנם לפי הערותינו יש לתרץ דס"ל לר"ה דגם בתנאי מעכשיו יכול לבטל הגט בלא דעת האשה (וכדעת העיטור באמת) [הובא ברמ"א סי' קמ"ג ס"ב] וא"כ היא לא תרצה לקבלו שמא ביטל את הגט קודם שנשתנה דעת השליש ור"ח סבר שאינו יכול לבטל בלא דעתה וא"כ שפיר תקבלו שהרי היא יודעת שלא נתרצית בביטולו ולזה לר"ה לא חשיב מיגו ולר"ח חשיב מיגו ומתורץ בזה ג"כ קושי' התוס' [דף ס"ג ע"ב ד"ה בעל] דלא נקיט בעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה דלמש"כ בזה גם ר"ה מודה דשליש נאמן מטעם המני' כמו בממון וכמו שכתבו הפוסקים דמסברא אין לחלק אלא שטעמו של ר"ה למש"כ הוא שחושש לביטול הגט וכאן שהבעל בעצמו אומר שנתן לגירושין אין לחוש שביטל וכמש"כ הרשב"א דכל גיטין הבאים ממדינת הים [לא חיישינן לזה] מטעם מכיון שהחליט בדעתו לגרשה לא חיישינן שנשתנית דעתו ובזה מתורץ קושי' המהרש"א והוא דלכאורה יש להבין מה קא קשי' לי' למהרש"א ומאי נ"מ אם פירשו התוס' השליח קבלה או בשליח הולכה וצ"ל דקשי' לי' מנ"ל באמת לומר שנאמן ע"ז שהי' שליח קבלה ושנתגרשה בקבלתו הא ע"ז לא (מהני) [המני"] כלל וכמו שהקשה הר"ן באמת ולמה שכתבתי א"ש דהא בבעל אומר לפיקדון ושליח אומר שהוא שליח הולכה והנה לכאורה הגם דהמני' לשליח וגמר בדעתו שאם יאמר השליח שנתן לגירושין שיהי' באמת לגירושין מ"מ הרי עכ"פ סומך עצמו שאפשר שלא יאמר השליח כן וא"כ עדיין לא גמר בדעתו לחלוטין לגרשה ואכתי עדיין יש לחוש שמא ביטל הגט קודם שנתנו השליח לאשה ומה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו בפ"נ לשליח הולכה הא שמא יאמר הבעל שנתנו לפקדון וגם ביטלו שלא יחול הגם שיאמר השליח לגירושין שהרי אנו חוששין בכה"ג לשמא ביטל כל שלא גמר בדעתו לגרשה לחלוטין. אמנם לפי האמת זה לק"מ לפי שיטת הפוסקים דשליח שאומר שהוא שליח קבלה ונתגרשה בקבלתו שהוא נאמן גם על גוף השליחות וא"צ עדים ע"ז שעשאתו שליח קבלה א"כ הא המני' לומר לקבלה ובאם יאמר השליח שנתגרשה בקבלתו לא יועיל שום ביטול וא"כ יש נאמנות להשליח על גוף הביטול והוי כאומר לאשה נאמנת עלי שלא פייסתי [בגיטין דף ע"ו ע"ב] דהא האמין להשליח גם לעשות דבר שלא יועיל שום ביטול וממילא נאמן השליח ע"ז שנתן לגירושין גרידא ואנו אומרים בזה שמסתמא לא ביטל משא"כ באם הי' באפשרות לומר שאין השליח נאמן לומר שהוא שליח קבלה וא"כ ממילא אין לו נאמנות על גוף הביטול א"כ הגם שהי' נאמן לומר שהוא שליח הולכה מ"מ הי' עדיין מקום חשש שמא ביטל וא"כ גם בשליח הולכה לא הי' נאמן לומר שנתן לגירושין גרידא שלא נחוש לביטול ובזה מתורצת היטב קושי' המהרש"א דלא פירשו התוס' דשליש נאמן היינו לומר שהי' שליח הולכה וכבר נתן ליד האשה דכל עוד שאין אנו יודעין ששליח קבלה נאמן שהוא שליח קבלה ונתגרשה בקבלתו אין להאמינו ג"כ על שליחתו הולכה מחשש ביטול וא"כ ממילא באם נפרש כן דמיירי בשליח הולכה צריכין אנו לדין השני ג"כ דשליח קבלה נאמן שהוא שליח קבלה ולכן עדיפא מילתא לפרש כפשוטו דמיירי בשליח קבלה משום דגם אם נפרש בשליח הולכה צריכים אנו לנאמנות שליח קבלה. ועתה אבוא לדין לפני רומכ"ת בענין הגרמות אשר מעכ"ת העמיק בזה ותורף דברי רו"מ להכריח דכל גורם אין התחלות החוב חל עליו כל עוד שיש מקום להוציא ממי שבא הממון לידו ואפ"ה כל שהשני אינו משלם ע"י אלמותו חייב הראשון וה"נ בנ"ד. ואענה גם אני חלקי להציע לפני רו"מ. והנה ז"ל הרמב"ן בדיני דגרמי שלו כלל גדול יהי' בידך כל הגורם ומחמת גרמתו בא היזק שא"א אלא באותו היזק ואינה תלוי' בדעת אחרים אלא בשעה שגרם בא ההיזק או שהוא עתיד לבוא כגון זה חייב כו' לפיכך דן את הדין לדברי האומר אין מחזירין חייב דמעידנא דאמר איש פלוני אתה חייב ונתחייב לשלם ממון ועפ"י שילם מההוא שעתא הוא דגרם נזק ואעפ"י שאח"כ הוא משלם כיון שהדיין חייבו לשלם ועל כרחו משלם הדיין הוא הגורם משעה שחייבו עכ"ל רבינו הרמב"ן. הרי לפנינו שהחיוב מתחיל משעה שחייבו הדיין. גם הרמב"ם כתב בטעם פטור טעות בדבר משנה [פ"ו מה' סנהדרין הל' א'] וז"ל אעפ"י שגרם להזיק לא נתכוון להזיק ע"כ ולפי דברי רו"מ טועה בדבר משנה אינו גורם כלל אלא גרמא בעלמא ולא בכוונה תלי' מילתא גם ביש"ש פסק גבי דוחף מטבע של חבירו לים דאם בשעת הדחיפה לים ה כאן בר אמוראה והלך לו אח"כ פטור הזורק ולפי טעמו של מעכ"ת לא הי' ראוי לפטור שהרי המטבע אינה נפסדת בסיבה אחרת אלא מחמת הזורקה לים גם במי שאינו מומחה וראה את הבכור שכ' רו"מ דעיקר הגורם הוא מה שראוהו אינו מומחה בחזקת מומחה. גם זה אינו מובן דהא הראי' לא עשתה שום נזק רק מעשה השחיטה דאם הי' עומד חי לא הי' כאן שום נזק ומעשה השחיטה לא עביד איהו. גם הרי עיקר החסרון איני מפני שראה הוא אלא מה שלא ראהו מומחה. אשר ע"כ הנראה לפע"ד בכל זה הוא עפ"י כללא דכייל לן רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל הוא כך בכל ממון שהי' במקום המשתמר ולא הי' ראוי להיות נאבד והוא הוציאו ע"י גרמתו למקום שאפשר עתה שיאבד ונאבד אח"כ בענין ההוא עצמו מיקרי גרמא וז"ל הרמב"ן שיסה בו נחש משום דאיהו לאו גורם גוף הנזק אלא מעצמו הוא ול"ד למסור דהתם כיון שאין המסיקין רואין ממונו והוא הראה להם הוא גרם כל הנזק שהרי ממון שמור הי' ובגרמתו הוציאו מרשות בעלים דכיון דאוקמינה עליהו מקלי קלי' שהרי יוצא מרשות בעליו כמו שנטל כיסו של חבירו והשליכו ברשות הרבים. אבל הכא הא קאי גברא וקאי נחש משל לממון המונח לפני מסיקין ובא אחד ואמר טלו לכם ונטלו שהוא פטור אעפ"י שלא הי' דעתם ליטלו אלא עצה זו שהשיאם ליטלו עכ"ל. אמנם יש עוד תנאי אחד בדיני גרמות כפי מה שנראה מדברי הרמב"ם דהיינו שיופסד הענין ע"י הכוונה ההיא עצמה שנתכוון הוא אלי' שתעשה וזה שכתב הרמב"ם גבי טועה בדיני ממונות שלא נתכווין להזיק וביאור הענין שהרי גם אם נתן זה הממון לחבירו ע"י פסקו של זה הי' אפשר שיחזיר לו מעותיו רק שזה הלך למדה"י והרי הוא לא נתכווין בעת פסקו שילך זה למדה"י אבל בטועה בשיקול הדעת אעפ"י דאילו לא נתן לא הי' צריך ליתן מ"מ הרי בפסקו עכ"פ נתכווין זה שיתן הוא המעות לחבירו וכיון דקם דינא הרי נתקיימה מחשבתו וגם הביא הממון תיכף בפסקו לספק ההוא שאפשר שיאבד מכיון שפסק שיתנו לבע"ד ויודע שזה יוכרח לציית אותו עפ"י ד"ת ומיושב בזה קושי' או"ת על הש"ך ז"ל שהביא רומכ"ת וזה מדוקדק ג"כ בדברי הרמב"ם בפי' המשניות על מתניתין דבכורות [דף כ"ח] וז"ל אבל נו"נ ביד או דן בשום דבר שאפשר שיאבד ואבד עכ"ל ולכן מי שאינו מומחה שראה את הבכור הרי כוונתו הי' בראייתו כדי שישחטוהו ונשחט באמת ובטועה בשיקול הדעת ג"כ הרי נתכווין שיתנו גם תיכף בפסקו הביאו לספק ההוא שאפשר שיאבד וכיון דקם דינא הרי נאבד לחלוטין משא"כ בטועה בדבר משנה הגם שכיון שיתן זה לחבירו ונתן באמת עדיין לא נגמר ההיזק מפני שאפשר בחזרה ומה שזה אלם או הלך למדה"י לזה לא נתכווין הוא כלל ולדעת הרא"ש דלא ס"ל האי סברא דנתכווין להזיק לכן חייבו הוא שהרי עכ"פ הביאו לספק שאפשר שיאבד מעתה אבל בנ"ד כ"ז שלא