דברי חיים חלק א ריט

שום קפידא בזה דהוי עמידה ממש ודחסי לכרעי' כי ארחי' ואם שאינו יכול לדחוס בחוזק זה אינו מעכב כמבואר לכל הפירושים. ואך מחמת שעיינתי בזה לא אמנע מלהודיע מה שנתחדש לי בזה פי' חדש בזו הסוגי'. דהנה כל הראשונים ואחרונים נלאו למצוא טעם למה שצריך לדחוס לכרעי' כי הרא"ש ז"ל [ביבמות ק"ג א'] כתב הטעם כדי שיראו שטורחת בחליצתה וזה לכאורה אינו מובן כלל והגאון בנ"ב [מה"ק ח' אה"ע סי' צ"ד] העמיס בכוונתו כדי שנדע שטורחת לשם מצות חליצה ולא מחמת שנופל ממנו מגבהת אותו וגם פי' זה אינו מובן כלל (ובסדר הגט שלו) [ובסדר חליצה מהרב מהר"מ בעל ס"ג אות ס"ו] כתב כדי שידביק המנעל לרגל ולא ידעתי אנה מצא זה באיזה מהפוסקים טעם זה וגם לא ידעתי מה צורך שידבוק המנעל ברגל וגם ביותר קשה לשיטת הה"מ [פ"ד מה' חליצה ויבום הל' י"ז] שכתב דפסול משים שאינו ראוי לבילה וזה קשה ביותר וכי מצוה היא זאת הדחיסה דנימא שאינו ראוי לבילה מעכב וביותר קשה דברי הב"ש ז"ל [שם ס"ק ל'] שמבי' בשם מהרי"ו (וש"ב) [וש"ג] דהוי כלא חלץ כלל וגם במלחמות [ביבמות דף הנ"ל] כתב וז"ל ואיני יודע במה נתקשה בעה"מ בזה תדע דהא מקשינן א"ה למעלה מן הארכובה נמי ואי בנחתכה שוקו מי מצי לתרוצי ולמיזל בזו כלל דתיסוק אדעתין דהאי חליץ והא אפי' שמא דחליצה לית לי' כו' עכ"ל. והנה לא ידעתי מה טיבה של חליצה בדחיסהו לארץ עד שהי' אצל הרמב"ן ז"ל לפלא ותמי' האיך ס"ד לומר כלל בקיטע למעלה מארכובה שכשר הא לא מצי למדחסי' לכרעי' והוי לא חלץ כלל ולכן נ"ל לומר דהנה מצינו בהי' לבוש דרך לבוש דהוי לבוש ואם לבשו שלא כדרך ב"א נהוגים הוי משא לענין שבת ולענין הנכנס בבית המנוגע ורק בסנדליו ברגליו הוי דרך לבוש. והנה י"ל דאם אדם מגבי' רגלו למעלה או מן הצד אזי אין המנעל לבושו דדרך לבוש המנעל הוא רק כשרגליו על הארץ וא"כ אם אינו נקרא לבוש ממילא הוי כנשמט מרגלו ולא הוי חליצה מעלי'. ולזה פשוט להרמב"ן ז"ל דבקיטע שאינו יכול לחרוצי רגליו ולהלך בו דפשיטא דלא הוי חליצה כלל דמה שמונח על רגלו היא רק כמו הנחה על אברו אבל לא מקרי לבוש בו וא"כ לא חלצה מידי ולא מקרי רק נוטלתו ממנו אבל לא מקרי כלל חליצה דבלאו דידה נשמט מרגלו ורק מונח עליו. ולפ"ז מיושב היטב הסוגי' התם דז"ל הש"ס יבמות דף ק"ג ע"א אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' א"ל ר' אשי לאמימר והתני' בין עומד בין יושב בין מוטה אימא ולעולם דדחיס לכרעי' ואמר אמימר האי מאן דמסגי על לוחתא דכרעי' לא חליץ א"ל רב אשי לאמימר והתני' סמיכות הרגלים לאו דחליץ בה איהו לא דיהיב לי' לאחר וחליץ א"ר אשי למאי דאמר אמימר לאו בר אובא חליץ ולאו בר קיפוף חליץ עכ"ל הגמ'. והקשו הראשונים דמאי מקשה ר"א דלמא התם בדיעבד כשר מוטה אבל לכתחלה צריך למדחסי' וגם הקשה דלמה לא פריך ר"א תיכף מהא דסמוכי' ורק על מימרא השני' הק' מהא דסמיכות אך לפמ"ש א"ש דבאמת מעיקרא הוי ס"ד דר"א דלאמימר דס"ל דצריך למדחסי' הוא דאל"ה לא מקרי לבוש בו רק מונח ע"ג רגלו וכנ"ל וא"כ גם בדיעבד ראוי לפסול ומש"ה הקשה לו מיושב ומוטה דעכ"פ ראינו דבדיעבד כשר ומסמיכות לא קשה לו על מימרא הראשונה דאמימר די"ל דבקיטע כיון דזה דרך לבושו מקרי שפיר חליצה דגבי קיטע זה דרך לבושו ואמימר לא אמר דצריך למדחסי' רק באדם ישר דדרך לבושו הוא בהולך כדרכו יעוין בספר הזכות שכ' הרמב"ן ז"ל דביושב או מוטה אינו לבוש בו כדרך ב"א ואם מגביהו למעלה אין זה דרך לבושו אך לאחר המימרא בתרא שאמר אמימר דמי שרגליו הפוכות אינו חולץ א"כ הרי דלא אזלי' בתר דידי' רק בתר דרך העולם וא"כ שוב בלובש כדרך ב"א גם שמגבי' רגלו כשר עכ"פ בדיעבד דהוא דרך לבוש עכ"פ ורק לכתחלה צריך למדחסי' לכרעי' כדי שיהי' דרך לבושו ממש אבל בדיעבד אין קפידא בזה כיון שעכ"פ לובש כדרך ב"א אבל ברגליו הפוכות שאינו כדרך ב"א לא הוי חליצה כלל ומש"ה הקשה לו עכשיו ר"א מסמוכות ודו"ק בכ"ז כי הוא נכון מאד. ודברי הנ"ב [הנ"ל] בשמעתא זו לא זכיתי להבין בטעם הראשון דקאמר דצריך למדחסי' כדי שתגביה אותו כדרך שב"א נוהגים בשעה שחולצים מגביהי' רגליהם והוי זה כעין חליצה ולפע"ד א"א לומר כן כלל דיהי' הגבהה חליצה ואם כדבריו הוא רק צורך וסיוע לחליצה אבל לא שנאמר דההגבהה יהי' מקרי חליצה והא ראי' דבתלמוד שלנו לא מוזכר כלל שתתפוש רגלו ותגביהנו ואם כדברי הנ"ב ז"ל הנ"ל ה"ל לגמ' למימר העיקר דצריך שתגבי' רגלו ותחלוץ וממילא יהי' נשמע שהוא צריך לדחוסי ולא לומר ההיפוך דהוא צריך למדחסיא ומההגבהה לא נזכר כלל. והפי' השני שכ' ז"ל משום שצריך שיהי' פ"א מגין ברגלו ואי לאו ל"ד למנעל זה אין לו הבנה כלל. דא"כ עיקר הפסול הוא משום שאינו מנעלו ולא משום חליצה ובכל הראשונים מבואר שעיקר הטעם משום שיהי' החליצה יפה לכל מר כדאי' לי' וגם הגמ' ה"ל לומר מנעל של חליצה צריך לילך בו או לעמוד בו על הארץ ולא למתני המעשה בי' דצריך לדחוסי לכרעי'. וגם במה"ב ראיתי שכ' טעם הרמב"ם שפסול בנקטע רגלו הימני משום שאינו ראוי לעמוד והיא תמוה דא"כ גם בנקטע שמאלו שאינו יכול לעמוד על רגל א' ג"כ פסול ולמה כתב דוקא בנקטע ימינו. גם המעיין ברמב"ם ז"ל יראה שאינו ולכן דבריו צ"ע אבל עכ"פ נלע"ד דחליצת האיטר הנ"ל כשר גמור: סימן קד רשו"ב לידידי הרב המאה"ג החריף ובקי החסיד המפורסם פ"ה ע"ה נ"י כקש"ת מ"ו ישראל הלל נ"י

ידידי בענין שאלתו אשר שאל אשר אין מכירים להיבם ויבמה רק אבותיהם ונסתפק מעלתו מחמת דברי הריב"ל ז"ל ח"ב סי'... שמביאו בבאה"ט הנה באמת מה שמהריב"ל ז"ל רצה לדייק כן מתשובת הריב"ש ז"ל סי' קפ"ב דכתב שם הריב"ש וז"ל ואני אומר שאין האשה וכו' נאמנין [לומר] זה אחיו של פלוני כשמעידין בין בממון ובין באיסור ומשנה שלימה האומר זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו אלא שאם (אסרו) [אמרו] קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק ע"פ ויכולין הדיינין לכתוב ואשתמודעינהו כיון שהחזיק קודם מעשה וכו' עד אבל עדות נשים בסימני הבת היא עדות שסומכין עליו אפי' בשעת מעשה בין בממון ובין באיסורא ואפי' למכות ולעונשין ולזה כ' הרי"ף ז"ל שטעם נאמנות הנשים הוא משום דסמכינן אחזקה דרבא וכו' עכ"ל הבין הריב"ל מדבריו דבעינן דוקא שיעידו מקודם שצריך הדבר לחליצה אבל באם צריך הדבר כגון שמעיד שזה אחוהי דמיתנא כדי לחלוץ אינו נאמן אבל לפע"ד (לא) בוודאי לא יחלוק הריב"ש ע"כ הפוסקים שפסקו איפכא וכמו שיובא לפנינו בעזהי"ת ורק כוונתי דבדבר שעתה אינו בגדר עדות רק הודעת דבר שזה פ' נאמנין וממילא הוחזק עפ"י ויכולין ממילא תיכף לחלוץ לזה ולכתוב אשתמודעינהו כי מה שהעידו שזה אחוהי דמיתנא לא הוי עדות ומש"ה נאמנין במילתא דעל"ג אבל בדבר שהוא עדות ממש כגון שמעידים שזה הוא גדול ובעדות זה יעשה עפ"י גדול לחייבו ממון ולעונשו זה גופא הוי עדות ואין נאמן ע"א אפי' במלדעל"ג כי כל כוונת הריב"ש ז"ל שם לחלוק על התשב"ץ שכתב להוכיח מדברי הרי"ף דבכל ענין אפי' בממון נאמן ע"א במדעל"ג וע"ז השיב הריב"ש ז"ל דאין ראי' מרי"ף ז"ל דכאן גבי אחוהי דמיתנא לע"ע אינו מעיד עדות שיוצרך מה"ת דוקא שנים ומש"ה נאמן ויכולין ממילא הב"ד לחלוץ ע"י לאח"כ אבל בסימני גדלות דהיא עתה עדות גמור דבזה נעשה גדול לזה צריך עדות מה"ת ואין נאמן ע"א גם שהיא על"ג וא"כ אין ראי' מדברי הריב"ש הלז לסתור סברת כל הפוסקים גם בלא"ה הא תברי' לגזיזא הריב"ש ז"ל גופא בסי' קנ"ה וכתב דמדעל"ג כי האי מהני לכ"ע יעו"ש הגם שמבואר שם שיכול להתברר בעיר מ"מ ודאי ל"ד קתני דהאי מדמי לי' לקדשו ב"ד את החדש והא ליכא לאתגלי' במקומו רק במקום ב"ד וא"כ הרי ברור דלריב"ש גופא נאמן הן אמת בנ"י פ' מצות חליצה והרשב"א ז"ל משמע דזה לא הוי מילתא [דעבידי] לאגלויי ממש אבל מ"מ הם גופא ס"ל דנאמן אפי' בשעת מעשה וכן משמע להדיא מהטור שכ"כ בהדיא והש"ע [סי' קס"ט] ומהר"י מינץ בסדר חליצה וכל האחרונים אין חולק ואפי' בממון דחמור סומכין אפי' בשעת מעשה וכ"כ בהדיא בת"ה סי' רל"ח וכן הוא בט"ז סי' קמ"ב וכ"כ הב"ש ז"ל בסי' קנ"ז ובסי' קס"ט ובב"י (קנ"ג) [קנ"ז] מביא דברי הריב"ש ומדחה אותם אך לע"ד נראה דגם הריב"ש ז"ל מכשיר והב"ח ג"כ כתב להכשיר בלא פקפוק והג"פ סי' ק"ב הביא דברי מהריב"ל ומדחהו מהלכה נגד כל הפוסקים והט"ז ז"ל סי' קמ"ב מקיל ביותר בזה והתורת גיטין סי' ק"ך מקיל ג"כ בחליצה כללו של דבר דדברי מהריב"ל הוא רק לחומרא כמבואר בתשובתו שם דרק רצה להחמיר ולא רצה להקל נגד הריב"ש ובאמת כל הפוסקים נגדו ובפרט במקום עיגון דחולצין אעפ"י שאין מכירין כמבואר בד"מ וגם כי הוא רק דרבנן בודאי נאמן ע"א אפי' בשעת מעשה ועיין בקצה"ח סי' מ"ט ובתומים ולכן לפע"ד אין מקום להחמיר כלל רק מחמת גודל טרדתי לא יכולתי לעיין הרבה לזה יוכל כ"ת לעיין במקומות שרמזתי ויוכל להתירה בחליצה בלא פקפוק כלל דברי ידידו דש"ת בלונ"ח הק' חיים האלברשטאם: סימן קה

שאלה שדיין א' מהג' דיינים שבחליצה לא ראה גוף החליצת המנעל מחמת דחיקת העם והחליצה הי' במהירות