דברי חיים חלק א רב

וחטה שאין חצי' טבל וחצי' חולין וצריך לעשר מיני' ובי' ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן החיוב על הפטור ומן כו' אבל כי מפריש מיני' ובי' מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן כו' ואפי' חלקו בספיקן הן עומדין דא"ב וקשה דאמר לקמן דאי קנין פירות לאו כקה"ג דמי והאחין שחלקו לקוחות הן לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד הא אפי' למ"ד א"ב יש לו בודאי חלק בו דמחייב בבכורים והמותר שהוא חולין מצי מקדיש לי' כדאמרי' בפ' הספינה ודוחק לומר דלא משכחת דמייתי בכורים כהלכתן שלא יצטרך להקדיש קאמר דלישנא משמע דלא מייתי כלל קאמר ועוד בפ' יש בכור גבי חמש סלעים ולא חצי חמש קאמר דכ"ע אית להו דרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות משמע אבל אי לקוחות הן פטורין אפי' למ"ד חמש ואפי' חצי חמש דאפי חצי חמש ליכא לכך נראה דאין תקנה לטבל זה דכיון דא"ב שמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או חציו ולא ידעינן כמה ואי מעשר מיני' ובי' שמא מעשר מחלקו והשאר חלקו של נכרי או איפכא או מקצתו ומיהו יכול לתקנן שיפרוש עליו ממ"א ויפריש גם עליו ממ"א ואחרון אחרון מקולקל עד שלא ישאר כ"א מעט וכל המעשרות והתרומות יתנם לכהן וללוי עכ"ל. והנה באמת לפע"ד א"א לומר כן וכדי לברר הדברים אציע הסוגי'. ידוע הפלוגתא דרב ושמואל ור"א בב"ב וזל"ה [ב"ב ק"ז א'] איתמר אחין שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של א' מהן רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ר"א בטלה מחלוקת קא סבר האחין שחלקו יורשין הן וש"א ויתר קס' האחין שחלקו לקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמי ר"א מספקא לי' אי יורשין הוו אי לקוחות הוו הילכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות א' ר"פ הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין אמימר אמר בטלה מחלוקת והלכתא בטלה מחלוקת עכ"ל הגמ' והנה התוס' בב"ק בד"ה הילך [דף ט' א'] כ' וז"ל הילכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות דלא שייך בי' המע"ה עכ"ל ולכאורה קשה אם נימא כדברי התוס' ז"ל דלמ"ד א"ב עכ"פ ספיקא הוי א"כ קשה גם לשמואל דס"ל א"ב עכ"פ פלגא ה"ל לגבות מאחיו כמו לר"א דכיון דבכה"ג מוציאין ממון מספק ולמה פליג שמואל וס"ל ויתר וגם לר"א קשה למה [צ"ל דמשום דלדידי'] מספקא לי' אם יש ברירה או א"ב הלא אפי' למ"ד א"ב נמי גובה מחצה ולכן הנלע"ד דלמ"ד א"ב לא מצינו כלל לומר דעכ"פ ספק הוי דילמא הגיע לחלקו מה שהי' ראוי לו מתחלה דז"א דזאת ידוע דאם אינו מתברר הדבר כמו בנשבר הנוד גבי מעשר [גיטין דף כ"ו ע"א] או שלא בא לידי חלוקה לכ"ע א"ב דלא הוברר כלל א"כ למ"ד דס"ל א"ב ורק מה שזכה בכל אחד בחלקו לאחר חלוקה הוא מטעם לקוח וא"כ איך שייך לומר דדלמא זה חלקו הראוי לו מעיקרא ולמפרע הוא שלו הא גם עתה אינו שלו מטעם ירושה רק מטעם לקוח וכיון שעכ"פ א"א למיזכה בחלקו רק מטעם דאם אינו יורש הוי עכ"פ לוקח א"כ לא בא לעולם לידי בירור דאין אנו יודעים אם הוא שלו בתורת ירושה או בתורת לקוח וא"כ בכה"ג שלא נתברר בודאי לא הוי רק כלוקח דלא נוכל לומר דזה חלקו שנטל ראוי לו למפרע בתורת ירושה הא גם עתה לא נטלו בתורת ירושה ואדרבה דלמא זה הראוי לו שנטל הוא הגיע עתה לחלק חבירו וחבירו מכרו לו ובודאי דזה הוי רק כעדיין שניהם שותפים בכל הקרקע וזה מכר לחבירו חלקו שיש לו בכל הקרקע בעד החצי שחבירו מכרו לו א"כ מש"ה לשמואל דס"ל א"ב לא הוי רק לוקח ומש"ה לא גבי מחלק אחיו החצי דחלק ירושתו שבחלק של אחיו מכר לו ולא נוכל כלל לומר דהוי עכ"פ ספק יורש דדלמא הגיע לחלקו מה שראוי למפרע דז"א דהוי כלא חלקו בתורת ירושה כיון דלא יוכל להתחלק מבלתי שהי' כמכר א"כ הוי כלא נתברר כלל וז"ב לפע"ד. והנה לפי מה דמבואר בהך דגיטין דף מ"ז ע"ב בנכרי שיש לו שדה בשותפות עם ישראל ופירש"י ז"ל וחלקו התבואה ובודאי דכן מורה פשטות הברייתא דלא חלקו השדה רק התבואה ולכאורה קשה מאי מהני בכה"ג ברירה הא השדה עדיין לא נחלק והוא של שותפות ואדרבה קשה הא השדה לחלוקה קיימה וכמפורש שם בירושלמי וא"כ למ"ד יש ברירה דלמא לאח"כ יבוא חלק מאות' הקרקע שהתבואה [של הישראל] גדלה בו לחלק הנכרי ולמ"ד יש ברירה למפרע הי' של העכו"ם וגדל על קרקע של עכו"ם והאיך יפטור את טבל גמור מתרומה הא עכ"פ ספיקא הוא ולכאורה הי' נ"ל לומר דאמרי' בחולין דף קל"ה ע"ב וז"ל ואבע"א שותפות נכרי בתרומה רבנן חיובי מחייבי דתני' ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי ר' רשבג"א של ישראל חייב ושל נכרי פטור ע"כ ל"פ אלא דמ"ס יש ברירה ומ"ס א"ב אבל שותפות דנכרי ד"ה חייבת עכ"ל וא"כ י"ל דלעולם אפי' שגדלה בשותפות בשדה של נכרי חייבת ולא פטרה התורה רק מה שהוא של עכו"ם ולכן עיקר התבואה אם הוא של ישראל אף מה שגדל בחלק שותפות עם עכו"ם חייבת אך מרש"י גופא לא משמע הכי שכתב שם וז"ל והא ליכא למימר דלמא שניהם המופרשין בחלקו של נכרי גדלו ואין שם מעשר חל עליהם עכ"ל אלמא דעיקר תלי' באם גדל בחלק הנכרי או בחלק הישראל לבדו וע"ז קשה כיון דלא חלקו הקרקע א"כ עדיין בחלוקת התבואה לא נתברר על קרקע מי גדל התבואה וכנ"ל ועוד קשה על רש"י ז"ל שפי' שם בחולין וז"ל בד"ה ואבע"א ואע"ג דמצאנך משמע להו ולא שותפות נכרי לא משמע להו מדגנך ולא שותפות נכרי דדגן כמאן דפליג דמי שהרי חולקין אותה במדה וקרינן בי' דגנך בחלקו של ישראל אבל צאן כל בהמה ובהמה יש לנכרי חלק בה ולא קרינן בחדא מינייהו צאנך עכ"ל אלמא מאי שחייב בשותפות נכרי בדגן משום שיכולין לחלוק במדה עיין במהרש"א ז"ל בחולין ולכאורה למ"ד א"ב וכפי פירש"י ז"ל [שם מ"ז ע"ב] א"כ א"א כלל לחלק במדה דעל כל חדא א"ל שהוא של עכו"ם ודמי ממש לגיזת צמר אך בתוס' ז"ל [שם ד"ה אב"א] משמע דבאמת כ"ז שאין דרשה מיותרת גם בצאן הוי חייב ודבריהם צ"ע. ובאמת י"ל בזה עפ"י הירושלמי הנ"ל דשם אית מחלוקת בין גדיש לעמרים יעו"ש אך הוא רחוק מפשוטו ולכן נ"ל דהנה בר"נ בנדרים ריש השותפין [דף מ"ה ע"ב] וז"ל אלא הכי קאמרינן ששותפין הללו בשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחוה שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כולה שלו לתשמיש ולפי שמשעה ראשונה אין אנו יודעים באיזה יום ובאיזו שעה ישתמש בו כל אחד מהם אנו צריכים לברירה לומר שעכשיו שאחד מהם משתמש בה הוברר הדבר למפרע שמשעה ראשונה קנה אותה כולה לשעה זו עכ"ל. והנה לפ"ז בשדה גם שיש בו כדי חלוקה כ"ז שלא חלקו כ"א בשלו משמש וא"כ כשהתבואה נחלקת למדה נהי שהשדה לא נתחלקה מ"מ [נגד חלק תבואה שלו] כל מה שגדל למפרע הוי כנשתמש הוא בהשדה והוי כולו שלו ולא של נכרי כלל אבל למ"ד א"ב לא אמרינן כ"א בשלו משתמש א"כ ממילא גדל נמי בשדה נכרי שפטור מן המעשר וא"כ לפ"ז דברי רש"י ז"ל בפירושו מוכרחי' דע"כ למ"ד [אין] ברירה ע"כ חצי שלו וחצי של עכו"ם דא"ל מספקא דילמא מה שראוי להיות לו לקח העכו"ם לחלקו ומה שהוא לקח הוא חלקו שהי' ראוי לעכו"ם דז"א דמה לנו לחלקו בתבואה למ"ד א"ב כיון דעכ"פ לא נשתמש לבדי ואי דא"ב א"כ גדל בשל שותפות עם נכרי והוי חצי חייב וחצי פטור ובשלמא למ"ד י"ב א"כ כשאגלי' והוברר למפרע שזאת היא תבואתו הוי כנשתמש בשלו והי' השדה כולו שלו משא"כ למ"ד א"ב לא מיקרי כלל שימוש בשלו וכמבואר בנדרים [הנ"ל] א"כ שפיר הוא שותפות עם נכרי ופטיר חציו ובאמת שיש ליישב דברי התוס' ז"ל דגם למ"ד א"ב י"ל כ"א בשלו נשתמש [כמבואר בר"ן נדרים הנ"ל דגם למ"ד א"ב לענין התשמיש כה"ג כ"ע מודים עכ"ה] אך יותר נראה כדברי רש"י ז"ל [כיון דא"ב א"כ גם על גוף התבואה לא הוברר שהוא שלו ושוב ל"ש לומר דבשלו משתמש עכ"ה] אך דלפ"ז יש להקשות מהא דאמרינן בגיטין [דף מ"ח א'] וזל"ה א"ר יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דא"ר אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בר נון עכ"ל ולפי דברינו קשה נהי דאין ברירה והוי כלוקח מ"מ יתחייב להביא בכורים דהא עכ"פ כשהוא משתמש בשלו משתמש ואז הוי כגופו קנוי לו ולא לחבירו דהנה ז"ל הר"ן ז"ל בנדרים בריש השותפין המובא לעיל [ותוכן דבריו דאף למאי דאמרי' א"ב מ"מ הכא י"ב דרובו מתברר מעיקרא ע"ש עכ"ה] עי"ש והרי לפ"ז הא דלא מצי לאסור בנדר על חבירו חלקו משום דבשעת שימוש כ"א הוי כשלו לבדו וא"כ לענין בכורים נמי נימא כיון דא"ב והוי כלא חלקו ורק שיש לכ"א חלק בכל השדה כנ"ל ומכר כחו שיש לו לאחיו ואחיו מכר לו כחו שיש לו בחלקו שלקח הוא עכ"פ יש לאחד זכי' בתורת ירושה בכל השדה כמו קודם חלוקה ומה שבשעת תשמישו לא צריך לבא מכח מכירה רק מתורת ירושה כיון שהוא משתמש בו הוי גופו ומה שישתמש חבירו לאח"כ יהא שלו וא"ל כיון שמכרו לחלוטין הוי רק כמכר ולא כירושה דזה ודאי לא ניתן להאמר דכיון דבאם בלא שום חלוקה הלך האחד ונשתמש בו הוא כולו שלו לגמרי ובשביל שאחיו מכרו לו לגמרי שהוא לא ישתמש בו כלל לא יהא שלו ולמה לא נימא כיון דיחזור ביובל הוי כמו השותפין דבשכל אחד משתמש בעת שמשתמש הוא שלו לגמרי ואח"כ הוא של חבירו לגמרי כמ"כ ביובל הראשון הוא שלו בשעת תשמישו ובשעה שחבירו ישתמש ביובל השני יהי' שלו לגמרי דמ"ש חלוקת שעה שמשתמש בו ליובל שלימה שמשתמש בו והגם שהר"ן ז"ל בנדרים שם פסק דביש בו דין חלוקה לא פסקינן ברירה בכה"ג יעו"ש מ"מ הא למ"ד א"ב [א"א בחלוקה לגמרי דהא]