דברי חיים חלק א קפד

כתבי ויהבי ליכתבו וליתבו רשב"ג סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנך לא ידעו ואזלי וכתבי ויהבי ושרי א"א לעלמא ואי בעית אימא דכ"ע עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה והכא היינו טעמא דרשב"ג קסבר מילתא דמתעבדא באפי עשרה צריכה בי עשרה למישלפה איבעיא להו כלכם מהו טעמא דרשב"ג משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והני כיון דאמר להו כולכם לא מצו כתבו ויהבי א"ד טעמא דרשב"ג משום דקסבר כל מילתא דמתעבדא באפי בי עשרה צריכה בי עשרה למישלפה והלכך אפי' כולכם נמי עכ"ל הגמ' עיי"ש וכו' ובאמת לכאורה קשה למה תפס הברייתא כהאי לישנא הא לפי פירש"י ז"ל המכוון שהבעל לא בטל את כולם והול"ל רבי סבר ביטל מקצתן לא ביטל כולם וכבר התעורר בזה הבית אפרים ז"ל ותו קשה קושית התוס' [ד"ה רבי] דמנ"ל להש"ס דרבי סבר עדות שבטלה מקצתן לא בטלו כולם דילמא רבי לשיטתו דבטלו (אינו) מבוטל ועוד קשה ללישנא בתרא דטעמו דרשב"ג משום מילתא דמתעבדא בי עשרה צריכה עשרה למישלפה ונ"מ לענין כולכם וקשה דבאמת הא דצריך עשרה למישלפינהו לאו דאורייתא ועיין במהר"ם שיף וגם לפי פירוש הפ"י מודים דבכאן אינו מה"ת אם מבטל כולם כמבואר בדבריו וא"כ למה בכולכם לא יוכל לבטל דחורבה ליכא ומה תקנה שייך בזה גם לשון דמתעבד בי עשרה אינו יתישב שפיר דהא ליכא רק דיבור והול"ל דאתאמר בי עשרה ולכן מפרש סה"ת דברי הגמרא דבאמת אם ביטל [להסופר והעדים] שלא בפניהם לא מהני בשום מקום משום דדיבור לא יוכל לבטל מעשה שציוה לעשות וזה פשוט הי' להש"ס מש"ה בעי (מאי טעמו דרבי) [במאי קמפלגי] ומתרץ דס"ל לרבי דעדות שב"מ לא בטלה כולה היינו גם שבאמת כוונת הבעל לבטל כולם לא יוכל לבטלו אותם שאינם בפניו דהוי כמעשה ואי דממילא יבוטלו כיון שביטל אותן השלוחים שהם עמו בפניו ומבטל בפניהם ז"א דעדות שב"מ לא בטלה כולה לכן שאר העדים כשרים דלא מהני להו הביטול שלא בפניהם ורשב"ג ס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולדידי' הוי כחד עדות כמו שמבואר במפורשים ומש"ה ה"א דהוי כאילו בטלה בפניהם ולזה הוצרך לטעמו דשייך תקנת ר"ג משום חשש ממזרות ולשיטתו [אזיל דס"ל] בטלו אינו מבוטל ומש"ה אפי' אותן שביטל בפניהם כשרים כי היכי דלא תיפוק חורבה ובתר הכי קאמר הגמ' בלישנא בתרא דטעמ' דרשב"ג משום כל מילתא דמתעבד בי עשרה והוי כמעשה מה שעשה לכולם שלוחים ומש"ה גם בלא תקנות ר"ג אינו יכול לבטל שלא בפניהם דזה הוי כמעשה ולפ"ז מתורץ קושית התוס' [שם ד"ה צריכא] דלמה הוצרך לתקן נגד אותן השנים דהא ליכא שום חששא ולא שייך תקנת ר"ג יעו"ש בדבריהם ולפי מה שכתבנו א"ש כיון דהוי כמעשה הא מילתא דאיתעבד בי עשרה אינו בטל גם בלא תקנת ר"ג כיון דאיכא עכ"פ קצת חורבה ועפי"ז שפיר הביא סה"ת ראי' לדבריו ואפי' רבי לא פליג רק משום דאותן שבטלם שלא בפניהם על מקומם יעמדו ולא יבטלו אבל היכי שבא לבטלו שלא בפניהם גם רבי מודה דהוי כמעשה מש"ה הוצרך לטעמו דעדים שב"מ לא בטלו כולם ולפעד"נ כי יש מקום לכוון זה בדברי הסה"ת וא"כ בנ"ד שביטל שלא בפניהם לא מהני הביטול ובאמת שלא מצינו חולק על סה"ת בהדי' והגמי"י והש"ג והמרדכי כמעט כל גדולי האחרונים הביאו דבריו להלכה גם ברמ"א סי' קל"ד [ס"ג] משמע דבדיעבר יש לסמוך עליו ומש"ה לא חייש שמא ביטל הגט ורק הרמב"ם ז"ל חולק עליו בפירוש [פ"ו מה"ג הל' י"ט] שכתב אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפי' בפני שנים אחרים הרי דס"ל שיכול לבטלו אפי' שלא בפניהם אך י"ל גם הרמב"ם לא פליג עליו רק על שלוחי הנתינה דנקט בדבריו כתבו ותנו ומשמע דבכתיבה לחוד מודה להסה"ת דלא יכול לבטלו שלא בפניהם אך לפי מה דמפרש שם הלחם משנה (מפרש) דברי הרמב"ם דבתנו לחוד יכול לבטל זשב"ז ובטל אחד בטלו כולם וגבי כתיבה לא בטלו כולם אף נגד הנתינה וא"כ הרי מה דלא בטלו כולם הוא משום שייכות דכתיבה וכדברי הלחם משנה אפ"ה אם ביטל כולם אפי' בפני שנים אחרים בטל הרי דלא כסה"ת דלסה"ת לא מהני בכתיבה ביטול שלא בפניהם ומקום הי' ליישב זה דכבר תמה על הרמב"ם הראב"ד בהשגותיו דמנ"ל להר"ם ז"ל לחלק דבנתינה בטל אחד בטל כולם ולא בכתיבה גם הקשו עליו דלמה לא הביא בהדיא גבי כתיבה דאם ב"א לא בטלו כולם כרבי דקי"ל כוותי' ונ"ל לתרץ דהרמב"ם ז"ל כתב [שם ה' י"ו] דצריך לבטלו בפני שנים והאי צריך בדיעבד הוא דלכתחילה אינו רשאי לבטל מפני התקנה וטעמו דבעי שנים כתב הפ"י ז"ל משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ולכאורה קשה למה בפני השליח אינו צריך שנים אך זה פשוט דהנה מבואר בפ"י ז"ל דזה לא מקרי אתחזק דאדרבה דאתחזקה בחזקת א"א והיכא דלא אתחזק אפי' בדבר שבערוה ע"א מהימן אך היכי דבטלו שלא בפניו דקי"ל דחזקה שלא ביטל הגט כמבואר בהרמב"ם ז"ל [שם ה' כ"ז] וא"כ אם יתן השליח הגט ויתחזק לנו שהיא אשה מגורשת דחזקה שלא ביטלו האיך יהי' ע"א נאמן לומר שביטל לפניו נגד חזקה בדבר שבערוה מש"ה צריך דווקא שנים אבל לשליח גופא דלדידי' לא אתחזק א"צ שנים וא"כ לפי"ז א"ש דברי הרמב"ם ז"ל כיון שהביא שיכול לבטל זשב"ז ממילא מובן שלא בטלו כולם דא"כ האיך יהי' ע"א נאמן א"ו דלא בטיל רק הוא לבדו ולדידי' לא אתחזק שפיר א"צ עדים אך כיון דמבואר בכמה מקומות בפוסקים בדבר שבידו גם בדבר שבערוה ע"א נאמן ועיין בהגהות מרדכי בקדושין וא"כ במסר הגט ליד שנים דמשמע דהגט ביד כאו"א כרצונו א"כ הוי בידו שפיר יכול לבטלו לדידי' לחודי' וא"כ ממילא שוב נוכל לומר דבכה"ג בטל כולם וכיון דליכא הוכחה לזה מהגמ' לכן כתב להחמיר (ב"מ) [בטל א'] בטל (כולו) [כולם] אבל באם לא מסר הגט ת"י רק שאמר כתבו ותנו דבזה אין בידם בוודאי ע"כ דלא בטלו כולם דאל"כ לא הוי ס"ל לרבי דיכול לבטל (זב"ז) [זשב"ז וכנ"ל] ודוק בזה. ולפי"ז י"ל דעד כאן לא כתב הרמב"ם שיכול לבטל בפני אחרי' רק לענין נתינה לחודי' אבל לענין כתיבה נ"ל דלא פליג על סה"ת אך פשט דברי הרמב"ם מורין שפליג גם בזה על סה"ת כאשר הבינו מדבריו הג"מ ושארי הגדולים והאחרונים אמנם לדינא נראה דברי הסה"ת נכונים בטעמא והנה ראיתי בספר בית אפרים מקשה עליו מהא דאמרינן בגמ' ואף ר' יאשי' דמן אושא סבר חדא כרבי וחדא כרשב"ג דאמר רבה בב"ח חמשה סבי הוינן קמי' דר' יאשי' דמן אושא אתא ההוא גברא קמי' ואשקלי' גיטא ע"כ אמר להו זילו אטמירו וכתבו לה ואס"ד כרבי כי מטמרי מאי הוי אלא ש"מ כרשב"ג ס"ל ואס"ד אידך נמי כרשב"ג למה להו אטמירו ליבדרו אבדורי אלא ש"מ חדא כרבי וחדא כרשב"ג יעו"ש בגמ' דלפי דברי סה"ת דילמא [בתרווי'] ס"ל כרבי ומש"ה אמר להו אטמירו שלא יוכל לבטלו שלא בפניהם ולפענ"ד דלפי מה שכתבנו א"ש רק דנקדים עוד דמה שנראה מדברי הב"י ז"ל [בסי' קל"ד] דלסה"ת א"צ ביטול [מודעא] קודם הכתיבה רק בשעת נתינה דלפעד"נ דגם הוא מודה דצריך ביטול מודעא מקודם הכתיבה רק לאפוקי מדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל שאם ביטל [הגט] לאחר הכתיבה לא מהני הביטול מודעא לכן אין מניחין הבעל לילך ולסה"ת מהני ב"מ וזה כוונתו במה שכתב ולכן בביטול מודעא בשעת נתינה סגי היינו דסגי בביטול [מודעא] והוא כדעת הרמב"ם אבל לא לאפוקי דלא צריך ביטול [מודעא] קודם הכתיבה כאשר הבין הב"י ז"ל. דהנה דלפי מה שכתבנו כל טעמו של סה"ת משום שציוה לכתוב הוי [ע"י דיבורו] כמעשה כנ"ל באריכות אבל אם מסר מודעא מקודם דלא הוי (מעשה) [כמעשה] [כיון דמסר מודעא על] דיבורו אז אם אח"כ ביטל גם הגט לאחר שנכתב לא מהני שוב הביטול מודעא דקודם נתינה דהא כבר מבטל לי' הגט גופא דלא הוי מעשה א"ו שגם הוא מצריך ביטול [מודעא] מקודם א"כ לפי"ז בגמ' שלא הוצרך ב"מ ש"מ דס"ל כרשב"ג דאם בטלו אינו מבוטל דאל"ה הוי לן למיחוש (שביטל) [שמסר] מודע' [קודם הצוואה] וגם [ביטל] הגט [קודם נתינה] דזה גם לסה"ת מהני לבטל הגט ולכן דברי הסה"ת נכונים וגם (הגהות) הרמ"א ז"ל [בתשו' הנ"ל] א"ש דלא מהני אפי' ביטול הנתינה קודם גמר הגט שלא בפניהם מטעם הנ"ל (וכיון) [דכיון] דהצוואה של הבעל הוי כמעשה כנ"ל ואם יבטל הנתינה יבוטל ממילא מעשיהם דכי למינקטא בכיסתא כתבוהו ומש"ה אינו יכול לבטלו אך לאחר שנכתב ונגמרו מעשיהם שוב יוכל הבעל לעשות עם הגט מה שירצה דהנתינה הוא ענין נפרד כמבואר לענין עשו עדים שלוחתן. היוצא לנו מזה דלדברי סה"ת והג"מ וש"ג והמרדכי ושאר הגדולים ואחרונים והיש"ש גם הרמ"א ז"ל כולם ס"ל דבדיעבד אינו מבוטל שלא בפני הסופר והעדים וגם לדברי הרמב"ם ז"ל גופא אם הגט אינו ביד השליח אינו רק ספק כמבואר בפני משה ריש השולח לכן יש מקום להתיר במקום עיגון גם בענין אונס אשר לפי דברי מכ"ת אדרבה האשה רצתה לדור אתו באהבה וכי משום שרצונה לדור בעירה יהי' נקרא אונס וגם באמת זה דבר פשוט מנהג בכל תפוצות ישראל כמה פעמים שאשה תופסת חפיצים ומעות כדי שיתרצה הבעל לגרשה ואין פוצה פה ח"ו דזה הוי גט מעושה וטעם הדבר כיון שלא נודע בירור הדבר אם הדין עם האשה לא הוי זה כאונס ואין זה אונס ידוע דכמה פעמים בא הדבר לידי פשר ולקרב ואם ביטל המודעות או שלא מסר מודעא לא מקרי אונס כלל דוודאי מרצונו מגרש ואפי' אם הי' (לו) [לנו] גילוי דעת קי"ל גילוי דעת לא מהני. אך אם היה גילוי מילתא ואומדנא דמוכח טובא נ"ל לומר דבכה"ג לא הוי גט כלל וכן כתב להדיא בספר תורת גיטין סוף סי' קמ"א הגם מה שכתב שם דאומדנא דמוכח נמי מהני לא נראה