דברי חיים חלק א יז

מילתא ורק דהוי שלא כדה"נ מש"ה לא הוי רק משהו. אך כ"ז בשאר אסורין אבל לענין פסח דאסור לאכול שלא למכרו אף שלא כדה"נ לאו משהו הוא רק ממש. ומש"ה שפיר פריך הגמ' מאי אפי' ודו"ק

אך עתה ראיתי שאין זה כלום ובוודאי אין יוצא במצה שלא כדה"נ והוא מדאמרינן [בפסחים דף ל"ה ע"א] המחהו וגמעו אם מצה הוא אין יוצא ידי חובתו ופירש"י שם דלאו דרך אכילה קא אכיל אלמא דבעינן במצה דרך אכילה. הן אמת דדברי הרש"י הללו תמוהין דהא וודאי המחהו וגמעו דרך אכילה הוא דאל"כ אף בחמץ יפטור דהא הכל מודים וכו' שאין לוקין אלא כדה"נ ותו דהא בהעור והרוטב [דף ק"כ ע"א] מפרש בגמ' בשלמא (חמץ) [מצה] לחם עוני בעינן וליכא ולמה פירש רש"י טעם אחר. אך אחר העיון נראה דדברי רש"י ז"ל א"ש דהנה באמת כל היכא דכתיב אכילה אם לא אכלו כמו שהוא לאו דרך אכילה הוא וכמו שמבואר בח"ר חולין ורק בשאר איסורין דריבה בהן הכתוב ונפש לרבות השותה מש"ה חייב בהו אף אם המחהו לאיסור דדרך שתי' הוא בכך אבל אין דרך אכילה בכך. וא"כ לפי"ז א"ש דברי רש"י ז"ל דהתם שפיר קאמר הגמ' הטעם משום דלחם כתיב דהנה לפי מאי דרצה ר"פ לומר בל תאכל חמץ במה שחייב בחמץ יוצא במצה א"כ הוי לן לומר דגם במצה יוצא בשתי' משום היקשא. ולזה קאמר שם דאאל"כ דהא לחם כתיב ועוני ל"ד כמבואר זה בראשונים והיינו דלחם ממש בעינן והאי לאו לחם הוא. וא"כ כיון שכבר ידעינן דאינו יוצא בשתי' ממילא הטעם הוא דהוי שלא כדרך אכילה והיינו אף דשתי' הוי בכלל אכילה מ"מ שלא כדרך אכילה קא אכיל. ורצוני לומר דגם כוונת הגמ' הוא כן כיון דכתיב לחם היינו שיאכל כמות שהוא בעין אבל לא דרך שתי' דהוי שלא כדרך אכילת לחם ובמצה בעינן שיאכל כדרך שאוכלין לחם. או שיש לומר דהתם קאמר אף לר"פ דס"ל ההיקש הנ"ל מש"ה בעי טעם אחר דלחם עוני אבל לפי מאי דדחי הגמ' הכא לר"פ דלית לן ההוא [הקישא] לא צריך לרבוי' מחמת לחם עוני רק משום דאין דרך אכילה בכך. יהי' איך שיהי' מוכח מדברי הגמ' הנ"ל דאין יוצא שלא כדרך אכילה דמה בהמחהו וגמעו דבכל התורה כולה חייב איי"ח מצה מכ"ש שלא כדה"נ דפטור בכל התורה מכ"ש שלא יצא י"ח מצה. ותימה איך אשתמיט להו סוגי' זה. ועפ"י מ"ש לפרש דברי רש"י הנ"ל ניחא לנו דבריהם בפסחים [כ"ד ע"ב] גבי אביי דאמר הכא זיעה בעלמא ומקשו התוס' [בד"ה אלא] הא בחולין ילפי פירי מפירי וכו' ותו הניחו בצ"ע דהא טעם כעיקר ויעוין בתשו' זקני הח"ץ ז"ל [סי' כ'] שהניח דבריהם בצ"ע ולפי מ"ש א"ש דעל ר' זירא לא קשה כלל מההוא סוגי' דחולין אף דמרבינן התם כל איסורין לחייב בהמחהו מ"מ שפיר התם הוי כדרך אכילתן דלעולם דרך שתי' היא בכך רק בדבר שחייב הכתוב על אכילה אין דרך אכילה בכך ומש"ה שפיר [הביא] ר"ז סייעתא מדחזינן דבערלה פטור ואף דלית לן ריבוי' על שתי' מ"מ הא גם שתי' אכילה מקרי ש"מ דכיון דלאו דרך אכילה הוא פטור. והא דבשאר [אי'] מחייב משום דיש לן ריבוי' בפירוש על שתי' והוי דרך הנאתן בכך אבל שלא כדרך אכילתן ולא דרך שתייתן פטור בכל האיסורין אך לאביי דמדחי לי' התם ואמר זיעה בעלמא שפיר מקשי התוס'. והנה התוס' בחולין בסוגי' הנ"ל כתבו אף דשתי' בכלל אכילה ה"מ במידי דשתי' וכו' וכוונתם כמ"ש דבמידי דעומד לאכילה מיקרי שלא כדרך אכילה ולהם צריך ריבוי' דחייב אפי' בשתי' אבל לעולם בעינן שישתה דרך הנאה אבל שלא כדרך הנאה כגון אם עירב בהם דבר מר פטור דנהי דחייבה התורה על שתי' אבל בעינן שיהא דרך הנאה בכך וזה ברור מאד. ומה שהבאת בשם הא"ח לדחות ראיות המשנה למלך משום אחשבי' הנה יש מקום לומר דל"ד דהתם התורה אחשבי' לגיד אבל הכא לעולם לא אחשבי' כלל רק במקום מצוה הדין כן שסגי באכילה כ"ד אבל באיסור בעינן אכילה מעליא ולא שייך הכא אחשבי'. ובלא"ה בילדותי אמרתי טעם אחר על אחשבי' והיינו לפי דברי הלח"מ גבי שלא אוכל ואכל עפר שפטור דלא אחשבי' באכילתו משום דהוא איסור ומסתמא אינו עושה איסור אבל בלא אכלתי ואכל עפר דחייב דבשעת אכילתו עדיין היתר אחשבי' יעו"ש מש"ה כן ה"נ בגיד דטמאה דאינו חייב משום גיד פטור אף משום טמאה דלא אחשבי' משום שלא יהא איסור אבל בטהורה דס"ס חייב משום גיד דהתורה חייבה משום גיד חייב ג"כ משום עולה דאחשבי' הוא באכילתו וא"ל דכוונתו היתה שלא לחשבו כדי שלא יחייב הא בלא"ה חייב משום גיד ואעפי"כ אוכלו ש"מ דלא קפיד אאסורין וממילא אחשבי' באכילתו כמו שכתב (הלח"ז) [הלח"מ] ז"ל דמה שאדם אוכל מסתמא אחשבי' אם לא איכא אומדנא וכו' [עי' בהג"ה בסוף הס'] וכעין סברא זו איתא לענין אא"ד עושה בבז"נ. ומה שהבאת לתרץ קושי' הגאון מהר"י בשם הרב ז"ל [אמר המגיה נלפע"ד דקו' הגאון הי' לפי דברי התוס' בראש השנה דף י"ג ע"א בשם הירושלמי דפסח ראשון שבאו ישראל לארץ אכלו מצה מחדש משום דעשה דוחה לא תעשה עי"ש א"כ לפי דברי הגמרא ביומא דשכחו השיעורין ב"א שמרע"ה א"כ עדיין קשה האיך אכלו מצה ודו"ק וע"ז סובב הולך התירוצים ע"כ] הנה לא ידעתי אם באנו לזה דלא מתורץ כפשוטו דמצות אין מבטלין זא"ז ואיסורין מבטלין וא"ש כפשוטו וכן שמעתי בשם הגאון מהר"י הורוויץ שתירץ כן להרב מהר"י ז"ל בעצמו וקלסו. אך למאן דס"ל מצות מבטלות לא יוכל לתרץ כן ומה שנראה בתירוצו הוא כך דהנה לעד"נ דאף שנשכח ממנו השיעורין מ"מ זה ידעו דפחות מכזית לאו כלום וכן נמי ביותר מככותבת ליכא לספוקי כמבואר ברש"י ביצה בהכי מיתבא דעתי' של אדם ורק שנשכח מהם מה שציוה התורה לאכול או שלא לאכול אי כוונת הכתוב על אכילה סתם שהוא בכזית או על דבר שמיתבא דעתי' זאת נשכח מהם וא"כ שפיר יכלו לצאת לפי דברי הר"ח כהן שמביא הרא"ש ז"ל בטעם כעיקר דאם יש כזית נהפך היתר לאיסור ואם לאו לא נהפך כלל וא"כ נתנו כותבות חיטים לתוך שאר מינין וכה"ג וא"כ המצוה יצאו ונהי דהשיעור מצה בכזית וא"כ השאר הוא איסור זה ליתא כיון דכזית היתר שוב לא נשאר כזית איסור וא"כ לא נהפך לאיסור ומותר מן התורה ודו"ק. אך אם באנו לזה י"ל פשוט דאכלו כותבות ואי דילמא השיעור רק בכזית זה ליתא דס"ס בטל ברוב כדאיתא במנחות הנותר וטמא וכו' ויותר י"ל דלק"מ דהנה הא דנשכח אז שיעור הוא מדברי הגמ' יומא [ד' פ' ע"א] דשיעורין יעבץ וב"ד תקנוהו ומפרש התם דשכחו וחזרו ויסדום והוא עתניאל שהחזירו בפלפולו והנה בגמ' שם נאמר שיעורין של עונשין משמע בהדי' דשיעורין של מצות לא נשכח כלל וא"כ לק"מ ולפ"ד שזה אמת. והנה לענין הדין אי צריך חצי זית באם א"א להשיג לאכול כזית שלם. הנה אי לאו דגלי קרא באיסורין נמי הוי מותר וגם הכתוב הוי מוקמין אדרשא אחרינא לולי סברת דחזי לאצטרופי כמבואר בתוס' ור"י ז"ל והנה באיסור שפיר אסור לאכול ח"ש משום האי טעמא דחזי לאצטרופי והיינו מדחזינן דחייבו התורה אם אוכל שלא בב"א א"כ ש"מ דגם חצי זית הקדום הוי באיסור דאי לא למה מחייב על חצי זית השני הא חצי שיעור היא א"ו דאסר הכתוב לאכול אף חצי שיעור ורק מלקות אינו חייב רק אם אוכל איסור שיעור כזית בב"א וא"כ שפיר לענין איסורין אף חצי שיעור אסור דאם יאכל אח"כ שיעור שלם יהי' גם עליו שם איסור משא"כ במצות נהי דמצוה לאכול אף בפחות היינו אם באמת משלימו המצוה אבל אם באמת לא גמר המצוה מאי עשה לאו כלום הוא ובשלמא באיסור אף אם לא השלים מ"מ עשה איסור דהא אסור דב"ז וכו' אבל במצוה אם עשה ולא גמר לאו כלום הוא וברור הדבר כן ופשוט הוא וא"צ לראי' וכמ"ש הפ"מ ז"ל סי' תפ"ה ובשאר מפורשים נמי משמע כן. ומה שכתבת בשם ספר מעשה ניסים לדידי לא חזי לי' ספרו וראיותיו אשר הביא קדמו השאר"י ודחה אותו בטוב. וגם בספר שנדפס מחדש בתשו' ג"א מחו לי' אמוחא מגמ' ערוכה ולכן הדבר ברור דאין חיוב לאכול פחות מכזית הן מצה והן מרור: סימן כו

הרמב"ם ז"ל פסק בה' ק"פ פ"ב הל' ד' וז"ל אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים כו' אבל עושין חבורה כולה נשים כו' ושוחטין על הקטנים שיהי' מכלל בני החבורה לא שתהי' חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת עכ"ל והקשה הכ"מ ז"ל דמאי הטעם שאין להם דעת דמאי דעת צריכים להקריב עבורם ותו קשה דלפי הנראה שהרמב"ם ז"ל פסק דשה לב"א לאו דאוריי' וקשה הא הרמב"ם ז"ל פסק [בפ"ה הל' ח'] דאשה בפסח שני שוחטין עלי' בפ"ע והיא מפסחים (דף צ"א) ושם מבואר הטעם דר"י דס"ל אשה בשני שוחטין עלי' בפ"ע ס"ל דאיש דכתיב למעוטי קטן מכרת וא"א דשה לבית אבות ל"ד ואין מחויב כלל קטן בפסח מה"ת למעוטי מכרת ותו קשה א"א דס"ל להרמב"ם ז"ל דשה לב"א ל"ד א"כ האיך יכול הקטן להקריב קרבן פסח בפ"ע הלא הוא חולין בעזרה וכמו שמקשה בגמ' בנזיר [דף כ"ט ע"א] וצ"ל דחולין בעזרה ל"ד ומפרשי הרמב"ם ז"ל נושאי כליו מסופקים בדבריו בכמה מקומות אם ס"ל חב"ע דאורייתא אי לא וע"כ מכאן תפשוט דחב"ע ל"ד דאל"כ לימא הטעם שאין עושין חבורה כולה קטנים משום שלא יהא חולין בעזרה ויותר קשה אפילו דס"ל חב"ע ל"ד א"כ הקרבן הוי חולין גמור מה"ת ורק שלצורך חינוך הקטן לא גזרו רבנן על חב"ע כיון שהוא רק מדרבנן ובמקום מצות חינוך לא גזרו וכמבואר במס' נזיר הנ"ל א"כ קשה הרבה למה כתב הרמב"ם ז"ל הטעם שאין עושין חבורה כולה קטנים מפני שאין להם דעת