דברי חיים חלק א טז

ראיתי חשובות גאוני זמנינו שהסכימו לאסור וצדקו מאד בדבריהם הגם כי על קצת דברים יש להשיב אך די לאסור בזה במ"ש הגאון מהרמ"ז שראה בעיניו כי א"א לגרור היטב הנדבק בו וכמה מכשולים יוכל לבא בזה אולם גם לדעתי הרבה טעמים עפ"י דין לאיסור אך הם כמוסים אתי כאשר כן קבלתי מפי מו"ח ז"ל שבכמות אלה הדברים אין לגלות הטעם רק לפסוק הדין בהחלט והשומע ישמע וגו' ולכן בדרך החלט אומר לכם כי העושה מצות על כלי זה הוא חמץ גמור ועוד זאת אודיע כי העיד לפני אדם חשוב סוחר נכבד מפה שהי' אשתקד באונגארין וראה אצל קלי הדעת עושין מצות על המאשין והראה להם שהוא חמץ גמור ונתביישו מאד וגם אמרו לו שהרב המתיר להם מתחרט מאד ולכן ידידי לדעתי שאין להתיר זה בשום אופן ואם לא יאבו שמוע מה נעשה להם אם אוכלים חמץ ממש בפסח ועיין בפסקי מהרי"א ז"ל שהביא ראי' שאין להקל מחמת חשש שיצאו חוץ לד"ת ולכן אין להתיר בשום אופן וד' יצילנו משגיאות ומכשולות ח"ו והיה שלום יום ב' ער"ח ניסן תרי"ח לפ"ק: סימן כד

בנידון המאשין על עשיית המצות לא ידעתי למה אחרתם במכתבכם עד היום חג הקדוש יקרב טרם בוא תשובתי אליכם אולם לענין דינא החשש של לעז על ארצות אחרות שנהגו היתר בזה ודאי אין לנו לחוש ומותר להחמיר כמו שמבואר בת"ה ומביאו ג"פ סי' קנ"ה [ס"ק ל"א] דבדבר שאין לעז רק בזה שהמה אין מדקדקין בזה צריך יותר לחוש לדקדק באיסורא שלא נכשל אנחנו ודוקא גבי זיין אותיות בגט וצריך לעמוד על כל הגט דאם נחמיר נוציא לעז דהגיטין הראשונים אינם גט כלל בזה אין לנו להחמיר משום לעז גיטי הראשונים אבל באם לא נהי' רק שהמה אינם מדקדקים כ"כ בודאי מוטב לחוש לתקנתנו יותר מלעז דידהו זה טעם אחד כמבואר שם. טעם שני בדבר שהוא בשוא"ת לא שייך חשש לעז כאשר מוכיח שם הג"פ מתשו' הרא"ש ז"ל ומתשו' הרדב"ז ז"ל דאין שייך לעז די"ל כמה טעמים שלא רצו לאפות בהמאשין. טעם ג' מבואר בג"פ בשם מהראנ"ח ז"ל דבשאר איסורים לא שייך זה דהפסול רק משום לעז הבנים אך לכאורה בזה יש לפקפק דכתב שם מהראנ"ח ז"ל דבשאר איסורים לא שייך לעז משום דמאי דהוי הוי וא"כ בזה דהשתא ג"כ הם נוהגים להתיר המאשין א"כ יש חשש לעז אך באמת ז"א דמאי חזית ליזל בתר דידהו יעשו המה כמנהג כל ישראל לאפות בלא מאשין ואם לא יאבו שמוע המה גורמים לעצמם הלעז אך באמת לא ידעתי מאי חשש לעז בזה הלא ידוע שכמה אנשים מחמירים בעשיית המצות להיות בכל מצה מרדה חדשה וכלים חדשים וקצת נגידים היראים מפזרים ממון הרבה שיעשו המצות על פשתן או נייר חלק ולכל מצה פשתן חדש וכמה גווני שראיתי בעיני מנהגים חלוקים וישראל קדושים כל אחד מחמיר לפי דעתו ולא מכת המתחסדים רק בע"ב יראי השם ראיתי חילוקים הרבה בחומרות שונות וכי יעלה על הדעת שזה נקרא הוצאת לעז ולכן טעם זה משום הוצאת לעז ראוי לגנזו וגם יותר י"ל דאין חשש לעז ואדרבה מצוה לאומרו כי שמעתי מנגידים וסוחרים שהי' בארצות הנהוגים היתר במאשין ואמרו שכל מי שיש בו יראת ד' גם שם פורשים ממצות הנעשים ע"י המאשין ורק מחמת קלי הדעת והמונים הוצרכו להתיר להם אבל אם במדינת פולין יאסר גם המה ישיבו מדרכם ויאפו מצות כמו שאפו אבותינו והעיד פה נגיד אי בפני ובפני עדה קדושה איך שאשתקד הי' במדינת הגר וראה שאפו מצות על מאשין והראה להם שהוא חמץ גמור והודו לו שיראי השם חלקו ע"ז וגם הרב המתיר להם נתחרט על מה שהתיר ולכן איך שייך חשש לעז. וא"כ ח"ו ילכו בנות ישראל פרועות [ראש] כאשר במדינותיהם וסמכו על איזה תשו' ונימא גם בזה אם ימחו במדינתינו בפרועי ראש יוציא לעז על בנות ישראל אשר שם ובודאי מי שיש לו מוח בקדקדו לא יאמר זה ותמהני על הרב הגאון דקהלתכם מה לו להרבות בפלפול בשביל דבר מבודה כזה והנה גוף המאשין לא ראיתי ואולם לפי מה שציירו לפני נ"ל טעם גמור לאסרו אך לא רציתי לגלותו כי אין דנין רק בראות עין. סוף דבר נ"ל בבירור שאסור ללוש על מאשין כזה ומחמת טרדות החג הקדוש אפסוק ואומר שלום. ניסן תרי"ח: סימן כה לידידי גד"ז ה"ה הרבני האברך המושלם החריף ובקי כש"ת מו"ה דוד ג"י

ידידי שמחתני בדבריך כי ראיתי אשר ת"ל אתה שוקד על דלתי התורה ובעזר הצור תתעלה מעלה מעלה. והנה דעתי הי' להרחיב דיבורי אתך אך אין הזמן מספיק כעת לכן אבא בקצרה ראשונה מה שהבאת דברי השבות יעקב [בח"ב סי' י"ח] דאין חייב לאכול פחות מכזית מצה אם א"א לאכול כזית והקשית דסותר דבריו שבחק יעקב [סי' תע"ג ס"ק כ"א] לפענ"ד אין כאן סתירה דבאמת גם במרור אין מצוה מן התורה כלל בפחות מכזית וכמו שיבואר לפנינו בס"ד ורק משום זכר בעלמא וכעין שאמרו אחרונים גבי לולב דעכ"פ יטול לולב לחוד משום זכר וכן ה"נ גבי מצה יש לאכול אף פחות מכזית משום זכר בעלמא אבל מדינא אין חיוב לא במצה ולא במרור לא מדאורייתא ולא מדרבנן ולכן כתב בתשובה דאין חיוב כלל והיינו מדינא ולכן דבריו א"ש ולענין מה שהביא ראי' מהא דאיתא בש"ע דאם נשבע שלא לאכול מצה אסור לאכול ואמאי לא יאכל פחות מכזית ואתה הקשית לשאול דהא גם בפחות מכזית יש איסור הנה י"ל כך לפי מה שהארכתי בתשו' ליישב קושי' התוס' בשבועות [דף כ"ה ע"א] דמאי חומר נדרים מבשבועה הלא גם בשבועה אם אמר יאסור סוכה עלי בשבועה חל דמתסר חפצא אנפשא ע"כ ואמרתי לתרץ דהנה הרשב"א ז"ל [נדרים ט"ז ב'] הקשה דניתי עשה ודחי ל"ת (דשבועה) [דנדר] והנה באמת א"ל קושי' זו דהנה קי"ל כר"ל דכל היכא דאפשר לקיים שתיהן מקיימין ה"נ הא אפשר בשאלה ומש"ה לא דחי כיון דאפשר אם ישאל על נדרו אך זה ליתא לפי מאי דקי"ל דאין מתירין הנדר עד שחל והכא הא לא חל הנדר כיון דהוא (נשבע) [נדר] על דבר מצוה דדחי העשה אותו וכל עיקר חלות הנדר הוא רק משום שתאמר דיוכל לשאול על נדרו ולא צריך שתבא לידי ל"ת אבל לדחות הל"ת לגמרי לא חל וא"כ שוב ממילא אין היתר לנדר זה דהא לא חל כלל ואין לו מקום לחול וכיון דאין לו היתר שוב ממילא דחי העשה ולא מיקרי יכול לקיים שניהם וא"כ קמה קושי' הרשב"א ז"ל על מקומה ניתי עשה וכו' וצ"ל כמו שכתב הרב השער המלך ז"ל דשאני גבי נדרים דגלי קרא נדר לד' וא"כ לפ"ז בשבועה דבאמת אשבועה לא קאי כדאיתא דסתם שבועה היא דאסר נפשי' אחפצא והא דחל באיסור שבועה סוכה עליו הוא משום יד דנפקא לן מרבויא דקרא אבל לא קאי עליו כלל הריבויא וא"כ שפיר ניתי עשה ונדחי ל"ת ולפיכך לא חלה כלל באוסר בשבועה סוכה עליו מחמת דאתי עשה ודחי ל"ת. אך דא"כ קשה א"כ ע"י כולל (נמי) [למה] אסור לישב בסוכה ניתי עשה. אך זה ניחא דהא קיי"ל דהיכי דאפשר לקיים שתיהן מקיימינן וה"נ אפשר ע"י שאלה ורק דכתבתי דכאן לא שייך שאלה דלא התחיל הנדר וכו' משא"כ בכולל דשפיר חיילא אדבר הרשות שוב מקרי אפשר ע"י שאלה ולא דחי הל"ת אבל בלא כולל כמו שאיירי הברייתא דחומר נדרים מבשבועה שפיר אתי עשה ודחי הל"ת ומש"ה (לא) תני חומר בנדרים מבשבועות ולק"מ קושית התוס' ודו"ק בזה כי קצרתי והדבר עמוק

ועפי"ז יש ליישב נמי קו' על השבות יעקב. דזה הוכחתו כיון לדברי הנ"ל באמת אף אם יאכל לא יעשה האיסור דעשה דחי ל"ת ורק לכתחילה משום מקום שיכולין לקיים שניהם מקיימין והכא מקרי יכול לקיים שניהם. אך בחצי זית דכל האיסור הוא רק משום דחזי לאצטרופי והכא אפי' אם יצטרף בדיעבד לא יהי' איסור כלל אפי' לכתחילה הוי לן למשרא חצי זית א"א דאיכא מצוה בח"ש א"ו ש"מ דאין מצוה כלל בח"ש. ואף דמיירי ביושב יחידי כמ"ש הפ"מ ואין מי שיתיר לו נדרו וא"כ אם איתא כדברי אמאי לא דחי העשה לל"ת דהא א"א לו עתה לקיים שניהם. אולם המעיין בש"א בהלכות מצה יראה דצידד שם לומר דבכה"ג מקרי נמי אפשר לקיים שניהם. גם מה שהבאת דברי המ"ל אם יוצא במצוה שלא כדה"נ הנה בימי חורפי אמרתי ראי' דיוצא אף שלא כדה"נ מדברי הרי"ף פרק ג"ה שהביא פלוגתא דרב ולוי גבי ריחא מילתא ואמר דרב לשיטתו דס"ל מין במינו במשהו והקשו עליו דא"כ מאי קאמר הגמ' ה"נ מסתברא דאמר ואפי' גדי וטלה מ"ש גדי וכו'. ולדברי הרי"ף ז"ל שפיר הוא רבותא דהא גדי וטלה הוי א"מ יעו"ש אך אם נאמר כהמ"ל ז"ל א"ש דהנה בלא"ה צריכין לחקור מ"ט קרי הרי"ף ז"ל לריח משהו ויעוין במפורשים מה שכתבו. ולפע"ד נראה לפי דברי הש"ע סי' ק"ח גבי בת תיהא דריח הוי שלא כדרך הנאתן וא"כ מש"ה דינו כמשהו וכמו שידוע זה מדברי התוס' שבועות דשלא כדה"נ הוי עכ"פ כמו משהו. וא"כ לפ"ז א"ש דברי הגמ' הנ"ל דהנה האיסור לאכול מפסח של חבירו הוא משום שאינו נאכל אלא למנויו וא"כ נראה כמו דיוצא באוכל שלא כדה"נ כן נמי אסור לאכול שלא למנויו כה"ג דהא האיסור שלא לאכול בשר הפסח אלא למנויו והוא לאו הבא מכלל עשה וכיון שיוצא העשה שלא כדה"נ אסור לאכול נמי כה"ג שלא למנויו וא"כ לפ"ז בפסח כה"ג לא משהו הוא דבאמת ריחא