דברי חיים חלק א קנו

רק בא' מג' דברים דבחגיגה (והם) הכריעו חז"ל דנטרף דעתו לגמרי גם אם עושה דבר של חכמה לפעמים אבל בשא"ד ניהו דהוא דבר שטות מ"מ לא נקרא שוטה וכמבואר בפוסקים דדעתא קלישתא לא נקרא שוטה. והנה בהך דרבא [בב"ב] שנראה שהי' טיפש בדעתו ועי"ז באו הקרובים לבטל מקחו רק דבזה לחוד לא הי' בידם לבטל דדעתא קלישתא לא נקרא שוטה ולכן הערימו הקרובים שילך לזרוק הגרעינים לפני רבא ואז נראה מדבריו שהי' שוטה גמור הגם שלא נראה בו א' מסימנים דברייתא דחגיג' מ"מ נראה מדבריו מדעתו שהוא מטורף כיון שבלעדי זה המעשה הי' טיפש ואינו בגדר הבריות ממילא בצירוף מעשה של הגרעינין שזרק לפני רבא ואז נראה שהוא משוגע ושוטה גמור גם שלא נראה בו א' מסימנים המבוארים בחגיגה ולכן כשנתוודע שוב לרבא שמסביר לי' דבר חכמה ומיסבר הרי נראה שהוא בר שכל ולכן שוב בזה לחוד שזרק הגרעינין אינו נקרא שוטה וכדעת המרדכי והא שזרק הגרעינין הוא רק שיש בו מדת גסות יתירה וכעין שכתב מהרי"ט ז"ל [בח"ב חלק אה"ע סי' ט"ז] וז"ל מעשה בא לפנינו בא' שבא לחלוץ והי' ערל שפתים כי לא (דכן) [יכול] לדבר ונוטה לטפשות אבל מבחין הוא בעניני העולם כגון לקנות דבר מן השוק ולעשות מה שאומר לו על הן הן ועל לאו לאי ולא הי' נראין בו א' מסימני שטות המבוארין בחגיגה ושוטה וודאי לא חלוץ מפני שאין בו דעת והני דחגיגה משמע דדוקא ננהו כדהשיב הרב אביגדור כהן למהר"ם כמ"ש מהרי"ק בשורש (קי"ט) [י"ט] מיהו דעתא בריא לא בעינן דהא חרש וקטן אע"ג דלית להו דעתא צליתא הוו כשרים לחליצה אי לאו דממעט כו' ומ"ש הרמב"ם פ"ט מה' עדות הפתאים ביותר שאין מכירים דברים שסותרים זא"ז ולא יבינו עניני הדברים כדרך שמבינין שארי ע"ה וכו' הרי אלו בכלל שוטים וכן הביא העיטור בשם הרי"ף ז"ל בתשובה הנה זה אעפ"י שאפשר שלא יבינו עניני הדברים כדרך שאר העם מ"מ מכיר הוא הדברים שסותרים זא"ז על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאטם אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי לב לא מפני זה יהי' בכלל הפתאים שהזכיר הרמב"ם ז"ל וכו' עכ"ל מהרי"ט ז"ל וגם להרמב"ם ז"ל דס"ל דבשארי דברים נמי מקרי שוטה מ"מ הא מבוא' מדבריו שצריך להיות תמיד משובש בדבר זו וזה לא עשה רק מחמת חוצפא יתירא ולא דרך שטות כמבואר למעיין שם וא"כ מש"ה בחד זמנא שראה אותו זורקין הגרעינין לפני רבא לא נתחזק לשוטה עכ"פ לא מוכח מכאן כחד מהני שיטות דכ"א יתרץ לפי שיטתו גם מהא דבודקין בנשתתק ליכא ראי' דחיישי' שמא הוא מטורף ממש דבזה לא בעינן שיעשה דוקא אחד מהדברים הנ"ל כנ"ל בשם [מהרי"ק] ז"ל ומש"ה מהני בדיקה ולא קשה מה שהקשה בה"ע מובא בב"י סי' קכ"א דאם חיישינן לנשתטה מאי מהני בדיקה וכי מהני בדיקה לשוטה ולפמ"ש א"ש דכיון דחזינן דהוא אינו מטורף לגמרי ע"י הבדיקה ומבין הדבר לאשורו א"כ גם אם הוא באיזה דבר משובש (כגון) [כיון] שאינו אחד מהג' דברים דברייתא דחגיגה בכלל פקחים הוא וגיטו גט ואולי בה"ע סובר כדעת הרמב"ם ז"ל ולכן מקשה שפיר. אך זה קשה לכאורה מהנך פוסקים דבעינן דוקא המוזכרים בברייתא אבל אם הוא שוטה באיזה דבר אחר לא מקרי שוטה דמתניתין דוקא קתני אם כן מאי פריך הגמ' אי דעביד להו דרך שטות אפי' חדא נמי ומאי קושי' הא דלמא אינו מקרי שוטה לשום אחד מהדברים כמו שאינו מקרי שוטה בשארי דברים זולת אם עושה אותן ג' פעמים ואי דא"כ קשה מ"ש הנך [ר"ל כיון דאזיל השתא דדברים אלו שוים לכל שאר דברים ורק משום שנתחזק בג"פ א"כ מ"ש הנך בכל דבר נמי ע"ז מקשה דז"א דבלא"ה לפי הסברא דבעבד להו דרך שטות פשיטא להו דגם בחדא הוי שוטה א"כ מ"ש הנך ודו"ק עכ"ה] בלא"ה קשה מ"ש הנך אך לפמ"ש א"ש דהנה הת"ש כתב בסי' א' דבחד זימנא סגי ולא בעי אתחזק ודלא כב"י ז"ל והטורי אבן ז"ל [שם בחגיגה] ג"כ קאי בשיטת הב"י ולפעד"נ דבכה"ג לא שייך חזקה דענין חזקה הוא דאתחזק בדבר כגון בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות דאם נתחזקה ג' פעמים אמרינן דאתחזקה שתראה עוד או במועד דאתחזק ג' פעמים אמרינן דזה ווסת ליגח. עוד יש מקום דשייך בי' חזקה כגון שיש לנו לתלות הדבר במקרה וכיון שאתחזק תלתא זמני במינים שונים אמרינן דלא מחמת מקרה הדבר ורק אתחזק כן בטבע הדבר כמו ביוצא יחידי דאמרינן ג"א ובלן [בביה"ק] כדי שתשרה וכו' דאמרינן כיון דאתחזק בתלתא שוב חזינן דלא המקרה גורם רק שבטבעו הוא שוטה אבל אי הוי ידעינן בוודאי שעשאו דרך שטות ולא הוי לן במה לתלות לא צריך כלל לאתחזק דכיון דידעינן דהוי פ"א שוטה לא הדרא דינו להיות כפקח זולת אם ידעינן שנתרפא ואם ידעינן שנתרפא (שוב) גם בתלתא זמני דינו כפקח ולפיכך נ"ל דהדין עם הת"ש ז"ל לדידן דלא תלינן באימור דלא צריך בכאן אתחזק תלתא זמנא וא"כ לפ"ז פריך הש"ס שפיר (בהא) [בהה"א] דלא הוי סד"א האימור אי עביד להו ד"ש אפי' חדא נמי דהא שוטה בחד זמנא סגי ואי דאותו הדבר אינו מכריע להיות כשוטה כיון שהוא חכם בשארי דברים כנ"ל א"כ מאי יוסיף שלשתן ביחד כיון דאמרינן דבזה בלחוד עדיין לא נטרפת דעתו לגמרי ורק הוי עקש בזה ולפתי יחשב כמ"ש לעיל בשם מהרי"ט ז"ל כמו כן בהצטרפו יחד נמי למה נקרא שוטה דחזקה לא שייך בזה ולזה מתרץ הגמ' דלעולם בחדא מקרי שוטה שנטרף דעתו מחמת זה רק דיש לחוש דלמא בעל מחשבות הוא או שארי האימור המבואר שם ולזה צריך בתלתא זמני דרואין אנו שלא מחמת מקרה הוא רק שוטה ממש בטבעו. ועפי"ז הורווח לן קו' הט"א ז"ל שמקשה על [הגמ' דאיבעי' להו לסברת] ר"פ דאימור ממקרע כסותו הדר או דלמא מכולהו הדר ומקשה הט"א אם ממקרע כסותו [בלבד] הדר הדק"ל אי דעביד להו ד"ש וכו' ואי דצריך תלתא זמני כדי להתחזק זה אינו דהא במקרע כסותו לחוד הוי שוטה ואי דנ"מ (דהוי יוצא ולן בביה"ק) [ביוצא יחידי ולן בביה"ק דבעי שניהם כאחת] הא בתרי זמני לא אתחזק דק"ל כרשב"ג ובפרט לענין ממון כ"ע ס"ל דבעינן תלתא זמנין וא"כ מאי סימני' הוי יעו"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת דאם הוי ידעינן דהוא עשהו ד"ש ממש בחדא זמנא דינו כשוטה לכל מילי וכנ"ל ורק דאנן אמרינן אימור בע"מ הוא או וכו' ואם נתברר בתלתא זימני שאינו כן הרי שעשה הדבר ד"ש וא"כ מקרי שוטה בפעם ראשון ובשלמא בדבר שצריך להתחזק כגון בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות חזי גם אם נתחזקה אין דינה כרואה לענין כתם ולענין די' שעתה רק לאחר שנתחזקה אבל [באמת] בהפסיקה ג' עונות ואח"כ חזרה פעם אחד שוב ממילא אגלאי מילתא דלא הוי רק שינוי אבל היא בחזקת רואה כמבואר בנדה כמו כן ה"נ אם נתברר לבסוף דלאו מחמת האימור עשה הדבר ממילא מקרי שוטה תיכף מפעם אחד וא"כ שפיר איירי דעשה שלשתן יוצא יחידי ולן בביה"ק ומקרע ורק קודם שעשה הג' לא הוי שוטה דאמרינן אימור וכו' ומשעשה השלישי שקרע כסותו דחזינן שלא מחמת האימור הוא שוב ממילא הוי שוטה למפרע משעה שיצא וכנ"ל ודו"ק

עכ"פ למדנו מזה דבנ"ד שאינו שוטה כלל רק לפעמים מדבר בדברי גסות ושטות כשמעוררין אותו לזה ל"מ לשיטת הר"א ז"ל דכשר הגט רק אפי' להרמב"ם ז"ל והש"ע כיון דאינו משובש בשום דבר שבעולם דגם בדבר גוזמא שאומר שימלוך הוא רק כשמעוררין אותו ומדברין על לבו כנזכר (בתשובה) [בשאלה] גם הר"מ ז"ל מודה דלא לשוטה יחשב ובפרט דנראה שהי' בקיץ העבר מטורף ממש והבריא כנראה לעין כל רק שנשאר לו מעט איזה רושם מהחולי וכה"ג ודאי לכ"ע דינו כפקח וכן נראה בהדיא מדברי הרשב"א ז"ל בתשובה המובא בב"י סי' קכ"א הביאו גם רום מעכ"ת בתשובתו וז"ל הרשב"א איברא מסתברא דעתים חלים ועתים שוטה בשעה שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו וכו' ומסתברא דאפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח כסתמא דמלתא דקא אמרי כשהוא חלים כו' לא בבדיקה כנשתתק אלא שהוא חלים שהוא מדבר בעניניו ואינו קורע בגדיו וכו' ואעפ"י שהוא תשש ועדיין סימני חליו נכרים בגופו שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מחליו אפ"ה בשעת חלימתו הרי הוא כפקח לשעתו עכ"ל הרשב"א וטעמו כיון דבאמת הוא בר שכל לשארי דברים למה יגרע כחו בשביל דבר שטות שעושה לפעמים [ורק] דכתבנו הטעם דכיון דנתקלקל מוחו בדבר א' הרי מטורף לכל הדברים אבל כשאדרבא הבריא ממה שהי' ולא נשאר בו רק רושם שטות אמרינן שפיר דהרי הוא לזה הדבר שיודע בהשכל ככל אדם ומה שלקצת דברים נשתטה הוא בשביל שלא נתחזק עדיין לגמרי וזה ברור. וא"כ לפי"ז הגט כשר לכ"ע. והנה ראיתי בב"א [שם] מביא בשם הנו"ב ז"ל להכשיר מטעם גדול עע"ג כבר מחו לי' מאה עוכלי וגם לא ידעתי איך אשתמיטתי' מה (דראיתי) [דאיתא בתו' גיטין דף ע' ע"ב ד"ה התם ומביאו הב"י והב"ש בסי' קכ"א] בצוה לכתוב כשהי' בריא ונשתטה וחזר ונתרפא דצריך לחזור ולצוות דלא הי' ראוי וא"א כדברי הנו"ב הא מעולם לא אדחי אם יעמדו עע"ג וגם בנ"י פרק החרש מביא בשם הירושלמי דבקדושי ביאה אינו מוציא חרש בגט דאין גיטו גט אלמא אפי' למאן דס"ל דקדושיו מדאורייתא אבל גיטו ודאי לא מהני והנה באמת טעמא בעי מ"ש גיטין מקידושין ועוד קשה למה לא הביאו הפוס' לדינא כיון דלא מצינו מאן דפליג על הירושלמי וכן הקשה בספר נ"מ על רבינו ירוחם אולם באמת י"ל פשוט דהנה ידוע קושית נו"ב [במה"ת סי' נ"ד חלק אה"ע] דאמאי לא מהני בקטן וחרש קידושין הא הוי דעת אחרת