דברי חיים חלק א יד

אבל בכתב שטר מקנה על שדה כמו ביבמות בודאי הוי חספא בעלמא דבטל קנין דבמאי קנה וא"ל מדטרח למכתב שטרא הא על כל קרקע כותבין שטר וכל עצמותו של שטר הוי רק למקני בי' וכמ"ש התוס' ז"ל שם ומש"ה בטל וכחספא בעלמא ולא שייך לומר דתפיס שטרא דאדרבה לא תפיס מידי דהשטר הוא חספא וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דכ"ז בישראל שקנה מחבירו אבל בלוקח מעכו"ם דכל קנינו בכסף או במשיכה לרוב הפוסקים אבל קנין אחר לית לי' לא שייך לומר מדטרח למכתב שטרא גמר ומקני א"כ לא קנהו זה הישראל דהא שטר אינו כלל במטלטלין וא"כ לא נשאר רק קנין הכסף ולרוב הפוסקי' לא מהני כסף בעכו"ם ואפי' למ"ד דקני בכסף לחוד מ"מ בדשלב"ל בודאי לא קנה בכסף דהנה בשעת שבא לעולם הכסף אינו בעין ובמה יקנה ול"ד לאומר קני לאחר ל' דקנה כמו בקדושין דאמרי' בש"ם קדושין (נ"ט ע"א) וז"ל לא בא אחר וקדשה בתוך שלשים מהו רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת ואעפ"י שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו. לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי למלוה נמי לא דמי מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלי' עכל"ה דהנה לא מבעי' לפירוש הריטב"א שכ' שם וז"ל מקודשת ואעפ"י שנתאכלו המעות פי' וכיון דברשותה אכלתינהו ויהיב לה רשותא לאפקעינהו לא נעשו מלוה ומתקדשת באותה הנאה ודוקא במקדש בכסף אבל מקדש בשטרא לאחר למ"ד יום אינה מקודשת לאחר למ"ד יום אא"כ שטר הקידושין קיים ברשותה לאחר ל' יום וכדאמרי' בכתובות האומר לאשה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום והלכה והנחתו בצידי ר"ה אינה מגורשת וכן לענין משיכה וחזקה כל שלא קנה לשעתן אינו קונה אח"כ אא"כ אמר לו קנה מעכשיו עכ"ל. אלמא דעיקר הטעם הוא שמקדשה עצמה מעתה בהמעות שנותן לה בעין ורק שהקדושין יתחילו אז אבל היא מקנה עצמה בעד דבר שהוא בעין וא"כ לפ"ז בדשלב"ל שעתה אינו בר קנין (ואפי' לרב בבכורות בפדה קודם למ"ד ונתאכלו המעות דבנו פדוי. בדשלב"ל שאין מקום לחלות הקנין גם לרב הוי כמלוה) ירק שהקנין מתחיל לאחר שבא לעולם התחיל חלות מקום לקנין בודאי אז אין המעות בעין ובמה יקנה וז"ב. ולפע"ד זה טעם הש"ע ביו"ד סי' קל"ב ס"ד שכ' שם וז"ל מי ששכר פועלי' עכו"ם ופסק להם מזונות אסור להשקותם יין נסך ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פ' ואני פורע אם לא הקדים לו דינר מותר אעפ"י שייחד לו דינר והוא בעין ביד בעל הבית אבל אם הקדים לו דינר אסור ודוקא כשאמר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים ואני אחשוב עמך באחרונה אבל אם נתנו לו להוציאם עכשיו אם יצטרך לו מותר עכ"ל והוא מהרשב"א] והקשו עליו האחרונים והמחנה אפרים הקשה עליו מהש"ס קדושין הנ"ל דהני זוזי לא לפקדון ולא למלוה דמו ולפע"ד דיפה כתב הרשב"א ז"ל דהנה לא יחד לו דבר שיקנה לו רק אמר תן לפועלים והקנין על הדבר שנותן לפועלים חל בשעת נתינתו לפועל ואז אין המעות בעין ול"ד כלל להמקדש לאחר למ"ד דשם בתחילה קדשה עצמה בעד דבר בעין שנותן לה ורק התחלת הקדושין יהי' לאחר למ"ד אבל היא מקדשה א"ע אז בעת קבלת הכסף בעד דבר בעינא והקדושין יתחילו לאחר למ"ד ממילא דזמן ממילא הוא וכדברי המל"מ ז"ל בהל' (אישות) [גירושין פ"ו] אבל הכא שבעת נתינת הדינר לחנווני לא הי' מקום חלות קנין על דבר מה ורק שבעת נתינה להפועל חל המכירה ואז אין הדינר בעין וז"ב. אולם אפי' לפי סברת הרשב"א ז"ל בהך דקידש לאחר ל' וז"ל הרשב"א בחי' ר"פ האומר ואעפ"י שנתאכלו המעות וטעמא דמלתא כיון דלשם קדושין נתנו בתחלתן אעפ"י שבשעה שראוין לחול אינן בעולם מ"מ כיון שאם לא נגמר הקנין יש עלי' להחזירה רואין אנו אותם כאלו הם בעין ובאותה הנאה היא מתקדשת וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מחילת מלוה משא"כ במלוה דעלמא הואיל בשעת מתן מעות לא נתנו לקדושין אלא להלואה עכ"ל. ועיין באבני מלואים. מ"מ נראה דבדבר שלב"ל לא שייך זה כלל דהנה צריך להבין דברי הרשב"א ז"ל מה שכ' דאם רצתה לחזור מקדושין היתה צריכה להחזיר הכסף הוי כאלו הוא בעין ולכאורה קשה מאד יהי' איך שיהי' לע"ע המעות אינם בעין ובמה מקדשה נפשה נהי דהיתה צריכה שיהי' בעין לע"ע מ"מ אין המעות בעין אך באמת הפי' כך כיון שהי' צריכה להיות המעות בעין אם חזרה והיא הוציאה המעות הי' מחמת שרצתה בהקדושין וא"כ קדשה נפשה בעד המעות בעין שהוציאה וזה מדוקדק בדברי רש"י ז"ל בקדושין (נ"ט א') וז"ל בד"ה להוצאה ניתנה מקמי דניתחלי קדושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו דידי' הוא ולא מידי יהיב לה אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן אלא ע"מ שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זמנה מקדש עכ"ל. אבל בדשלב"ל דאין על מה לחול הקנין רק בשעת ביאתן לעולם ואז כבר הכסף אינו בעין ואינו קונה וא"כ כיון דאין כאן קנין כסף ולא משיכה ורק שטר לחוד ושטר לחוד אינו קונה במטלטלי דלאו בני שטרי נינהו ורק בישראל קונה משום דגמר ומקני כדלעיל ובעכו"ם לא שייך זה ולא מקנה בזה וא"כ אין כאן קנין כלל. גם בלא"ה לא שייך לומר בעכו"ם דקונה בדשלב"ל בשטר דהוי כתפס דהא קיי"ל דלא כרש"י דמחילה בטעות לא הוי מחילה. וטעם התפיסה בדשלב"ל כתבו התוס' ב"מ (ס"ז ע"א) ד"ה התם זביני וז"ל אבל התם גבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות היא דנהי דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכי דלוקי בהימנותי' ולכך אית לן למימר דאפי' הי' יודע שיכול לחזור לא הי' חוזר עכ"ל. וא"כ י"ל בשטר נמי כיון דלא חזר מסתמא עמד בדבורו ורצה לקיים דבורו ולא שטעה אבל בעכו"ם דלא שייך זה שפיר אמרינן מה שלא חזר מחמת שלא ידע שיכול לחזור וא"כ לא מהני כלל אפי' התפיסה ומכ"ש שטר. ואין לומר דקנה מכח דינא דמלכותא חדא דכיון שלא הי' הגראדין כפי המדובר הוי ביטול מקח ונהי דבדיני ישראל י"ל ביפות ונמצאו רעות דהמקח עכ"פ קיים וכמו שטעה במדה אבל בדד"מ בודאי לא קנה בכה"ג. וגם זאת ידוע לכל יודע דרכי דד"מ האידנא שאין להחליט דבר מאומדנא רק עפ"י ערכי בקי כי כמה פעמים נדחו שטרי כי האי שלא נכתבו כראוי ואם לחקור הדבר מבקיאים האיך דד"מ גם ע"ז לא יבא לידי תוכן הדבר כידוע למביני דרכי דד"מ ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ובלא"ה החליטו רוב האחרונים דלהחמיר לא אזלינן בתר דד"מ וא"כ אינו קנין כלל וגרע מרושם שעושים התגרים על גוף הדבר הנקנה ולכן לא קנהו הישראל כלל וגם על אחריותו לא הוי כיון שלא קיבל המשולח את הי"ש על אחריותו כיון שלא הי' כפי המדובר. ואין לומר אחריות אלם עליו שהפריץ לא ישלם לו החוב אם יפסד הי"ש זה ליתא דגם אחריות אלם צריך עכ"פ להיות ע"י משיכה או צד קנין אבל באחריות וכפיית אלם לחוד בודאי אינו מחויב בביעור וכמבואר זה גם בשערי תשובה להגאון מהר"ז ז"ל ובכאן לא הי' שום קנין ואם נימא אולי עשה השליח איזה הגבהה מ"מ הא לא נעשה שליחות הקונה דהא לא שלחו שיקבל אקוויט פחות מהגראדין ובטעות במדה ואם הסכים למעשיו [הוא רק] במה שסגרו במפתח אבל לא הסכים לזה שעשה איזה קנין שלא הי' צריך וא"כ לא עשה הקונה כלל שום קנין על חיוב האחריות ומה שמונח בהמקום שנתן הפריץ רשות להקונה מ"מ לא נבטל שם הפריץ מהמקום דהא כיון שלא רצה לקבל הי"ש כיון שהי' פחות מהגראדין ולכן גם הפריץ סגרו במפתחו א"כ הי"ש ברשות הפריץ כמו ברשות הישראל ואדרבה כיון שגוף החצר הוא של הפריץ ורק נתן רשות להישראל באם יקנהו רשות להניחו שם אבל [לא[ טרם קנייתו ורק למשכון הוא בחצרו של הפריץ וגם כי זה לא ברור שאחריותו של הפריץ על הישראל כיון שאינו כפי הקונטראקט ולכן הי"ש מותר לגמרי: סימן כ רב שלום לידידי הרב החריף ובקי המושלם החסיד וירא כקש"ת מ' יודלי כ"ץ נ"י מסיגוט

הגיעני מכתבו אודות הי"ש ששכח למוכרו בע"פ ונתוודע בחוה"מ ופתח הפתח ולקחו הנכרי שנמכר לו החמץ בחדר הסמוך לזה החדר שהי' בו הי"ש הזה ואחר הפסח החזירו הנכרי לישראל ומכר לו בעד ג' ר"כ ודרש מעכ"ת ממני חוות דעתי. הנה לע"ד אין מקום להקל כאן כי הי' מזיד גמור שהרי נתוודע לו בפסח ושארי הקולות כבר נדחו מפי רוב אחרונים ולכן ישפך הכל אך יש מקום לצדד להקל לפ"ד הראב"ד ז"ל במעשרות פי"א דחזקת נכרי הנפקד שמחליף והוא ודאי חייב במעשר כאשר כתב הכ"מ ז"ל שם ורק בקופה בין הקופות מירתת קצת להחליף לפ"ד י"ל בכאן אין הנכרי מירתת דיודע שיהודי לא יעשה לו דבר מחמת איסור חמץ לזה ודאי החליפו באחר וחזקת העכו"ם שמחליף וא"ל הרי חזינן שהחזיר לישראל הרי לא רצה לגזול ז"א ראי' די"ל דרצה למצוא חן בעיני הישראל אבל לעולם שהחליפו לפ"ד הראב"ד שסובר שעכו"ם חזקתו שמחליף ומחייב בתרומה ודאי לדידי' בחמץ אחה"פ ודאי מקילין לומר שהחליף. אך באמת לדברי הרמב"ם ז"ל שם אין ראי' כ"כ לומר שוודאי החליף ואך עכ"פ יש ספק ומותר לאחה"פ אך עכ"ז איני סומך להתיר ח"ו ורק מחמת שאינני בקי בטוב עשיית י"ש מפלוימין בגבולכם אם הוא גם ממאלץ של תבואה ואם החמץ אינו רק מעמיד וגם בהי"ש עצמו מקומות חלוקים שיש עושים מתפוחי אדמה או מיני קטניות מעורב עם תבואה שבזה יש מקום