דברי חיים חלק א קח

הזה אשר נשתדכה לו ואבי החתן אומר שבאם לא תשיג היתר להנשא מיד באין עיכוב מפי שומרי תורה לא ירצה להמתין לה ויחזור ממנה ע"כ היא מתחננה לפני שאחקור עבור נדון זה לטובת האשה הנ"ל לגלות כח דהיתרא כפי האפשר

תשובה הנה בעיקר דין עשירה שהמציא בתשו' אמונת שמואל ז"ל [סי' ב'] להתיר כבר חלקו עליו כמעט כל האחרונים אולם נ"ל כלל א' בדבר דהנה במשנה [כתובות דף נ"ט ע"ב] מבואר שתים אינה מניקה ומבואר הטעם ברמב"ם ז"ל [פ' כ"א מה' אישות הל' ו'] שנותנת הולד לשפחה. והנה עתה בזמן הזה שאין אתנו לקנות שפחה וצריך רק לשכור ובשכירות אמרינן שמא תהדר ולא מהני במינקת א"כ מאי מהני עשירות וצ"ל דמ"מ כיון שעשירות כיוצא בה אינה ראוי' להניק אינה מחוייבת להניק וכן אם הוא עשיר עולה עמו ואינה מחוייבת להניק ובשביל זה כתב הא"ש ז"ל בהדיא הטעם דאינה ראויה להניק ולא משעבדא וא"כ כאן דראינו האשה הזאת גם בימי עושרה הניקה דכן באמת בגלילות הללו דרובם ככולם אפי' העשירות מניקות זולת בעושר מופלג מאד א"כ בודאי לא יצאה מכלל מינקת חברו בשביל עשרה ובזה לא ידעתי מה האריך מעלתו בפלפול אם עפ"י דינא דמלכותא ראוי לה [הירושה] הוי עשירה ולא חל עלה תקנת חז"ל הלא הכל תלוי בעושר הבעל ואם בעודה בחיי לא היתה משועבדת גם בעת מותו לא חל עלה חיוב מחדש ולא היתה בכלל מינקת חבירו כלל ולפענ"ד נראה גם אם יפסידו הנכסים לאחר מיתה לא חל על האלמנה חיוב חדש לאחר מיתת בעלה מה שלא הי' עלי' בחייו ובאמת ת"ל ית' אשר בסביבותי לא שמענו נוהגין עפ"י מנהג מדינה אולם יהי' איך שיהי' הכל תלוי בעשירות ורכוש בעלה אם אנשים כמוהו נהוגי' שנשיהם יניקו אם לא ולפ"ז באשה זו לפי המנהג בסביבות אלו אנשים כמוהם בעשירות נוהגים להניק בניהם וא"כ לא יצאת מחזקת מינקת חבירו ורק מחמת שהרופאים אמרו שחלבה ארסיי והנה באמת אנו רואים שבני' חיים עכ"פ שנה אחר ההנקה ואם כי מתו לאח"כ והרופאים אמרו שהחלב גרם בזה ודאי אין כדאי לסמוך שבעיני ראיתי שרופא מומחה אמר על חלב מינקת שכירה שחלבה ארסי אבל לא נמצא אחרת ואמר שא"כ מותרת להניק שאינו אלא חשש גרם ובודאי אשה כזו אם לא היתה בנמצא מניקה הי' מתיר לה הרופא להניק כי זה הגורם על לאחר זמן יוכלו הרופאים לתקן בקל באיזה סמים הידועים ובודאי מי שמוח [בקדקדו] לא יאמר על אשה כזו שיצאה מכלל מינקת חבירו ולכן אין ההיתר באשה זו רק מה ששכרה מינקת בחיי בעלה ויעוין בטור [סי' י"ג] אבל הרבה החולקים ולא נמצא מהאחרונים שהתיר בזה אך אם יאמרו אנשים ראוים לסמוך עליהם שבגליל הלז עשירים כמוהם אין נשיהם מניקות י"ל דנוכל לסמוך על היתר מהר"ש ז"ל ובת"כ ושבועה דאורייתא מהמינקת כאשר מבואר היתרים כאלו באחרונים ובנ"ב אבל אנכי אינני מסכים לזה כלל וכלל כאשר גם מורי זקני רבן של כל ישראל מו"ה העשיל ז"ל משך ידו מהיתר זה המבואר באמונת שמואל

ובענין פלפולו מה שרצה לדמות להתיר מעוברת להנשא להא דתשובת בית יהודא הנה התשובה אין אתי אבל בודאי שלא התיר רק בשביל ספק פקוח נפש הילד החי אבל בשביל מניעת תשמיש איזה חדשים לא יעלה על הדעת להתיר וביותר אני מתפלא על כ"ת אם נדמה זה לצער יקשה על הרמב"ם [פ' כ"א מה' אישות הל' י"א] שפסק דמותר לאכול לאם דבר שהוא ספק סכנה להולד מפני צערה א"כ תהי'. מותרת מינקת להנשא כדי שלא תצער וספק סכנת הילד אינו דוחה צערה יעו"ש בדברי הב"ש ז"ל סי' פ' [ס"ק ט"ו] וגם לר"י [בנדרים דף פ'] לא משכחת דין מינקת דהא פסק דכביסתו קודמת לחיי אחרים וא"כ תדחה צערה מניעת נשואין לספק סכנת הילד א"ו דמפני מניעת נשואין איזה ימים לא מדחינן ספק סכנה דאחרים וכמו כן גם לדידן לא מתירין להרוג עיבור בשביל דבר קל וכן מוכח לישנא דהש"ס [יבמות מ"ב א'] (בעל) [דידי'] חיים משמע דבאמת ליכא איסורא רק אדם מישראל חס על העיבור וממעט קצת תאוותו ומה שרצה לחלק דהעיבור הוא של האשה אשתמיטתי' ש"ס בפרק שור שנגח דו"ה [דף מ"ב ע"ב] דודאי דמי עיבור הוא של יורשי הבעל כמבואר גם מה שרצה לחלק בין הגזירות באמת הרבה חולקים בזה וכלל כתבו התוס' בכמה מקומות מצינו שגזרו אפי' גזירה לגזירה ובגזירות חכמים אין לחדש דבר רק מה שנראה שהם נא גזרו בזה כמו שהוכיחו התוס' [כתובות דף ה' ע"ב בד"ה ואמר] מהא דריש גלותא אבל לבדות טעם דגזירה אין לנו כידוע לבקי במבוא כללי הפוסקים ובזה אצא ואומר. שלום כנפשו ונפש דבש"ת יום ג' א' דר"ח מרחשון לפ"ק צאנז שנת תרי"א הק' חיים האלברשטאם: סימן יט עוד בענין הנ"ל לכבוד הרב המאה"ג החריף ובקי מ' יחזקאל נ"י האבד"ק אושפצין

הנני להשיב מפני הכבוד. ואען ואומר מעולם לא עלה על לבי לחשוד לשום מורה להתיר מעוברת ע"י דברי תשובה ב"י ורק להעיר בפלפולא אמרתי בשם מושאל למה שדימה מעכ"ת וכוונתי על מה שנראה מתוך פלפולא לפרש דברי הש"ס יבמות ורצונו להעיר בדברי הרמב"ם ז"ל שמתיר לאכול דברים מסוכנים לולד מחמת צער האשה ולמה לא נחוש לספק סכנה כמו שחיישי' במעוברת ומניקה שחשו לספק סכנת העיבור או הוולד ובאמת. מדברי מעכ"ת לא יעלה ארוכה לקו' זו כאשר כתב מעכ"ת כעת אלי דמה לי שאשה עומדת להניק ונתחייבה לשמור הוולד כסברת מעלתו מ"מ בודאי לא נתחייבה במות בעלה יותר ממה שנתחייבה בחייו ואם בחייו מותרת לאכול ולהשמר מצער דידה ולא תחוש לספק סכנת הולד כמו כן לאחר מיתתו א"ו צ"ל כדפירשתי במכתבי הקדום דחז"ל גזרו עלי' שלא תנשא כדי לחיות הולד ומשום צער כל דהו שתמנע להנשא אינה רשאי להעמיד הולד בספק סכנה כאשר בארתי שם באורך קצת וחילוק של מעלתו שכתב שמחוייבת לשמור הולד הואיל ועומדת להניק אינו כלל וכמבואר בש"ס דב"ק [מ"ב ב' ובדף מ"ט א'] שלפי פשטות הש"ס הולד של הבעל תמיד ואפי' לשיטת הרמב"ם [בפ"ד מהל' חובל ומזיק הל' ב'] דס"ל דאשה זכתה בולד [לאחר מיתת הבעל] מ"מ חילוק של מעכ"ת שכתב דלגוף הולד אין שום דבר שנחייב עבורו כיון שמותר לאבדו בשביל צער כמו כן לא חייש הבעל בביאתו לאשת שהולד שלו ורק אם הוא של אחר האיסור הוא משום שהולד הוא של בעל אחר של האשה ורק לאחר מיתה זכתה בו האשה וא"כ שוב מותרת האשה לעשות בו כרצונה ורק דמסקנת הגמ' דאשה למינקת קיימא כי מחוייבת לשמרו לבעל והוי של בעל וחילוק זה נסתר מדברי הגמ' הנ"ל דלשיטת ופשטות הגמרא הוא של הבעל ושל יורשיו ולשיטת ופי' הרמב"ם במה שפסק כרבה א"כ ס"ל דהולד של האשה בין קיימא למינקת או לא דלא מחלק הש"ס מידי ש"מ דליתא החילוק של מעכ"ת דכיון דלמניקה קיימא היא מחוייבת לשומרו דז"א דאדרבא כיון שמת הבעל נפקע זכותו מיורשיו דהוי דשלב"ל וזכתה בו האשה כמבואר בכ"מ ולח"מ [שם] אבל לא שייך כלל חיוב שמירה והולד הוא של האשה ורק חכמים גזרו במינקת כדי שיחי' הולד אבל לא גזרו רק במקום שאשה היתה משועבדת מחיים וז"ב לכל מעיין ומ"ש כ"ת שמצינו בפוסקי' חקירות ודרישות בתקנות הנה אני לא אמרתי רק שאין לבנות בנין ע"ז ולבדות טעם מלב כי כבר כתבו התוס' שאין לדמות וכן כתבתי שם בהדי' דבמקום שנראה שלא גזרו כן יש לפלפל ורק אין לבנות יסוד ע"ז כי גדלה דעתם מדעתינו ושכלינו. ומה שהביא מנ"ב לא ידעתי מה אידון בי' הלא דברי הנ"ב אינ' נוגעים כלל לדברי. הנ"ב [מה"ת סי' ל"ה] רצה להמציא דבר חדש אפי' ביש לה שתי שפחות ורק שהניקה אי אשה כמוה מינקת בנה חייבת להניק וע"ז שפיר עביד שלא רצה להחליט ולרמות חיוב חדש על האשה אבל אני כתבתי דבר חדש לגמרי מה שלא יכחישו מי שיש לו מוח בקדקדו דהנה השיעור במשנה הוא לקנות שתי שפחות פטורה מלהניק בנה וכתב הרמב"ם ז"ל הטעם דהשפחה תינק בשבילה והנה אם השפחות ביוקר צריך שיהי' לה מעות לקנות לפי ערך הזמן והנה בעת הזאת שאי אפשר לקנות שפחה כפי נימוסי מדינה ובשום אופן אי אפשר והוי כלא הכניסה לו שפחה דהא אינו בנמצא כלל ואי לשכור לא מהני בשום אופן ולא מהני שבועה ולא בדיניהם כמבואר ברוב הפוסק' (זולת בשעת דוחק גדול) וא"כ אמאי פטורה עשירה להניק וצ"ל הטעם כיון דנשים עשירות כיוצא בה אינם מניקות עולה עמהם גם היא שלא תניק כמבואר בש"ע [סי' פ"ב ס"ג] וממילא אם מנהג המקום ההוא עשירות כמוה מניקות בודאי לא איגרע משעבודה מידי וחייבת להניק מדינא כאשר כתבו בש"ע ובח"מ וב"ש [סי' פ' ס"י] שמביאם מעכ"ת בעצמו ובנ"ב שם בשאלה זו שמביא מעלתו מבואר כדברי ולא הי' צריך להשיב כלל כי