דברי חיים חלק א קו

הכא איירי באומרת נבעלה ורב איירי באינה אומרת שנבעלה ומתרצים התוס' דמ"מ פריך שפיר דכמו דהתם מותרת בחד ספק ה"נ כאן הוי להיות מותרת בחד ספק ומקשין המפורשים דמאי דומיא הוא הספק שלא נבעלה דאית לה חזקת כשרות לספק אי לכשר נבעלה דאיתרע חזקתה כיון שנבעלה למי שא"ז ובפרט לפי מה דמפרש בירושלמי הטעם דר"י משום שזנות ברוב רצות אחר הפסול וא"כ מש"ה הכא אסורה כיון דאמרה נבעלתי אבל בדברי רב דאיירי בלא נבעלה שפיר מותרת. אולם נ"ל דא דהנה באמת קשה מדוע לא מהימנא לומר נבעלתי [לכשר] במגו דלא נבעלה והתוס' לקמן [ע"ב בד"ה השבתנו] דחקו בטעם הדבר. ונ"ל לומר כך דלפי מה דמבואר בש"ך ז"ל בסי' פ"ב [בדיני מיגו אות יו"ד] דלענין מיגו במקום [חזקה] שכתב שם דהיכי שעל טענות מגו לא הי' נאמן רק משום חזקה גם השתא כן וא"כ אם יש עתה חזקה אחרת נגדו א"נ דלא עדיף טענות המיגו ממיגו עצמה והגם דאם הי' טוען טענות המיגו לא הי' חזקה נגדו מ"מ השתא דאיכא חזקה כנגדו א"נ רק מטעם חזקה יע"ש בדבריו וא"כ שפיר הדבר דלא (מהימן) [מהימנת] מטעם מיגו [דלא נבעלה] כיון דגם אם הי' (טוען) [טוענת כן] לא הי' (נאמן) [נאמנת] רק מטעם ס"ס [כמבואר בתו' הנ"ל]. והנה לכאורה קשה לפי הירושלמי דזנות רצה אחר הפסול א"כ ליכא רק ספק אחד ואמאי מותרת אך באמת י"ל דהא דזנות רצה אחר הפסולין הוא לאו דבר ברור וודאי רק כמו שאמרי' רובא ברצון וכתבו התוס' [כתובות דף ט' ע"א ד"ה ואבע"א] דלחד ספק הוא רוב ולגבי תרי ספיקות לא הוי כרוב כן ה"נ לענין אם נבעלה דליכא רק חד ספק אמרי' זנות רצה אחר הפסולין אבל אם לא נבעלה דהוי תרי ס' לא אמרי' דזנות רצה אחר הפסולין ומש"ה מהימנא בלא נבעלה וא"כ מש"ה לא מהימנא במיגו כיון דבאמת לא נבעלה גופא לאו טענה טובה הוא בעצם ורק שמותרת משום ס"ס ואי דהא לא אמרי' ס"ס נגד הרוב זה ליתא דלענין ס"ס ליכא רוב כנ"ל וא"כ השתא דכיון דבאמת איכא רובא לא עדיף מאילו טוענת לא נבעלה והי' רוב נגדה דלא היתה נאמנת כן ה"נ השתא כיון דלגבי ספק הוי רוב לא מהימנא ודו"ק. ומש"ה שפיר כתבו התוס' כמו בהכא בחד ספיקא נאסרה היינו דאף בלא נבעלה לא מהימנא רק מטעם ס"ס אבל לא שהוא טענה טובה בעצם כן ה"נ בההוא דרב הוי להיות אסור והנה הגם שקצת נראה מדברי התוס' שלא ירדו לזה מ"מ בדברי הגמ' זולת דברי התוס' ז"ל י"ל כן ומתורץ קו' התוס' שהניח בצ"ע דפריך מיחוד דזה ליתא דשפיר פריך דכיון דל"מ במיגו ש"מ דלא נבעלתי אינה טענה טובה בעצם וא"כ אמאי איר אין אוסרין על היחוד וא"כ לפ"ז לק"מ קו' מהרי"ק ז"ל שהקשה דהא בכאן מיירי בנתייחדה לזנות דזה ליתא דהא בס"ד איירי בלא נתייחדה לזנות דאל"כ אמאי באומרת לא נבעלתי מהימנא ואי דאיכא ס"ס זה ליתא דהא רוב זנות רצה אחר הפסולין ואי דאיכא ס"ס ושמא לא נבעלה זה ליתא דהא עכ"פ נתייחד לזנות וא"כ רוב ברור דזה שנתייחדה עמה הי' מהפסולין וא"כ אפי' בלא נבעלה אסורה דתיכף משום היחוד הרוב אצלינו דהוא מהפסולין ובשלמא בלא נתייחדה לזנות שפיר איכא תרי ספיקות שמא לא זנתה ושמא הוא כשר אבל בכאן ע"י היחוד לחוד נודע דהוא מרוב הפסולין וא"כ אמאי נאמנת א"ו דאיירי בלא נתייחדה לזנות וא"כ פריך שפיר מרב אך להמסקנא דמסקינן דהוא רק משום מעלה שפיר י"ל דאיירי בכאן בנתייחדה לזנות ומש"ה אסורה אבל רב איירי בלא נתייחדה לזנות ואי דא"כ אפי' אמרה לא נבעלתי לא מהימנא זה ליתא דאם אינו רק משום מעלת יוחסין באומרת לא נבעלתי לא עשו כלל מעלה ביוחסין כמבואר ד"ז באחרונים, וא"כ ל"ק קושי' התוס' ד"ה מעלה דרב איירי בפנוי' דבאמת י"ל דרב איירי בפנוי' ורק דאיירי בלא נתייחדה לשם זנות אך מדברי ר"ת שאומר דרב איירי (בפנוי') [באשת איש] מוכח דס"ל דרב איירי בכל גוונא אף בנתייחדה לשם זנות דסתמא קאמר וא"כ שפיר מקשה בנדרים [אבל בלא דברי ר"ת לא קשה כלל מנדרים] די"ל דשם איירי בנתייחדה לזנות אבל רב איירי בלא נתייחדה אך מדברי ר"ת שאומר דרב לא [מצי] איירי בפנוי' מוכח דס"ל דרב איירי אף בנתייחדה לזנות א"כ שפיר קשה ודו"ק

וכיון דבה"ג ור"ת ס"ל היכי דנתייחדה לזנות אסורה א"כ שפיר פסק רמ"א ז"ל דאם נתייחדה לזנות אסורה [היינו כנ"ל בנואף או עכו"ם] אפי' באשת ישראל אולם באמת קשי' לי דהא באמת בתוס' ביבמות [כ"ד ב' ד"ה אמר רבי] ובכתובות [הנ"ל] מבוארים שם תירוצים אחרים על קושי' דנדרים וכמעט כל הפוסקים לא הביאו תירוץ ר"ת ז"ל דאם נתייחדה עם נואף דאסורה וגם מהרמ"א ז"ל בהג"ה לא מביאו כלל לא בסי' קט"ו ולא בסי' קע"ח. ולכן נראה דלא קי"ל כן בנתייחדה לזנות שאסורה וא"כ קשי' דברי הרמ"א בסי' ז' שמביא דעת מהרי"ק ז"ל לאסור בנתייחדה והלא באמת לא קי"ל כן ולכן נ"ל לומר דרמ"א איירי בנתייחדה איזה ימים דומיא דנחבשה ואז וודאי אסורה דהנה באמת צריך להבין למה בנחבשה ע"י נפשות אסורה שמא נתרצית וא"כ אסורה מספק ובנתייחדה תהא מותרת והלא אין לך ס' גדול מזה שנתייחדה לזנות ושמא זנתה וע"כ צ"ל דהטעם הוא הואיל ולא ראינו מעשה הזנות מוקמינן לה אחזקת כשרות ולא דיינין אותה על המחשבה וליכא כאן ספק כלל אבל בנחבשה ע"י נפשות אמדו דעתן של נשים קלות וחשו לשמא נתרצית אבל ביחוד לזנות בעלמא לא חשו כלל לשמא זנתה דחזקת כשרות יש לה וודאי אף שחשבה לעשות מעשה נתחרטה ולא עשתה כלום וא"כ בנתייחדה לזנות כמה ימים בגווני דנ"ד שפיר אסורה הואיל ונתייחדה חיישינן שמא זנתה כמו בנחבשה ע"י נפשות דאסורה מספק ואי דאמרי' העמידה על חזקתה ובוודאי נתחרטה (וא"כ) [דא"כ] הי' לה לילך לביתה תיכף כאשר באמת עשתה כן בעת אשר רוח טהרה עברה עליה שבה לביתה א"ו דלא נתחרטה וא"כ שפיר חיישינן שמא זינתה וי"ל דזה הוא כוונת רמ"א ז"ל בנתייחדה לזנות אסורה היינו כמה ימים. ובאמת כי דחוק הוא בעיני להעמיד זה בכוונתו אולם לדינא י"ל כן באמת ואף דא"כ נתת דבריך לשעורין אימת נקרא זמן מועט ואימת זמן מרובה מ"מ הא חזינן דתוס' כתבו כן בע"ז [דף כ"ג ע"א ד"ה ותו] לחלק בין יחוד מעט להרבה לענין איסורי כהונה ולכן גם באשת ישראל יש לחלק בנתייחדה לזנות בין מעט להרבה ולא מדעתי הוא זה כי לפענד"נ שהוא גמ' ערוכה בכתובות [דף נ"א ע"ב] אמר ר"י נשי דגנבי וכו' מותרין ואי אזלי מנפשייהו אסורין. והנה בוודאי איירי באומרת טהורה אני וגם לא ראינו שום איסור דאל"כ פשיטא דאסורה וכדמשמע שם בש"ס דסתמא איירי דאי אזלי מנפשייהו אסורין ואמאי דלמא לא נבעלה א"ו כיון דהולכת אדעתי' דזנות אצל הגנבים אסורה והן אמת מדברי הגמ"ר בכתובות הנ"ל שם משמע קצת דמוקי הגמרא בראינו שנבעלה אך דבריו שם מגומגמים כאשר יראה המעיין וצריכין תיקון ופשיטא דסוגי' ודברי הרמב"ם ז"ל המביא' בפ' כ"ד מה"א משמע דגם בלא ראינו שנבעלה אסורה וה"נ ממש כמו דאזלי' מדעתי' דנפשי' להגנבים לזנות ולכן אין היתר לאשה זו. אולם מחמת כי חשו חכמים לתקנות ב"י וגם כי יש לחוש לתקלה ח"ו נראה דיש להקל בכאן והוא עפ"י מה שמבואר בתשובת מיימוני [בתשו' השייכים לה' אישות סי' ח'] גבי אשה שנתייחדה די"ל משום עיני' נתנה באחר עשתה מעשה היחוד והכיעור אבל באמת לא עשתה וע"ש בס"י וא"כ ה"נ י"ל דלעולם לא נתייחדה עם העכו"ם לזנות ורק מחמת שנתנה עיני' באחר ורצתה לצאת מבעלה מסרה עצמה לעכו"ם כדי שבעלה יגרשנה אבל לעולם לא עשתה שום זנות וגם הגמ"ר דכתובות שהבאתי בתחילת התשובה י"ל דמודה בנ"ד ושאני התם שהמירה וחשודה על כה"ת משא"כ כאן י"ל דהיא כשרה ורק שרצתה לפטור מבעלה עשתה כן ולא הוי זה יחוד לזנות והגם כי עינינו רואות שאוהבת את בעלה מ"מ הלא ידענו באמת שמתחילה היתה רצונה להפטר ממנו דאל"כ למה הלכה לבית העכו"ם וא"כ שפיר י"ל דעיני' נתנה באחר ול"ד לעובדא דהגהת מרדכי הנ"ל וגם לא הוי כלל נתייחדה לזנות כיון דאנן לא ידעינן באמת למה ברחה מבית בעלה וי"ל שכוונתה היתה שבעלה יגרשנה עי"ז אבל לא שקלקלה ח"ו ואם נימא כן א"כ אשה זו מותרת מחמת היחוד ואי משום שע"א מעיד שאמרה טמאה אני משום זה נמי אינה אסורה כיון דלפמש"כ י"ל דעיני' נתנה באחר א"כ לא מקרי כלל רגלים לדבר וא"כ אינה נאמנת לומר טמאה [אני] דשמא כל זאת עשתה כדי להאמינה ושיגרשנה בעלה וכמבואר בענין זה בתשובת מיימוני [הנ"ל] וא"כ אפי' אמת כדברי העד שאמרה לפניו טמאה נמי מותרת דאמרי' עיניה נתנה באחר וגם אין לחוש ולאסור משום דכתב הב"ש [סי' קט"ו ס"ק כ"ג] דאם אומרת שזינתה עם מי שנתייחדה עמו שנאמנת דהמעיין בפוסקי' יראה דמוכח מדבריהם להיפך וכמבואר במהרא"י דבעי דווקא רגלים לדבר ולא משום היחוד לחוד. וגם לפי דמבואר בנ"ב סי' ע' דיש מקום לומר אפי' ברגלים לדבר אינה נאמנת א"כ פשיטא הכא דא"נ הגם שבאמת דבריו שם מה שהקשה על הב"ש ומהרא"ש ז"ל לק"מ ויעויין בס' בית מאיר שמכריח מדברי תוס' דשם כדברי מהרא"י בראי' נכונה אולם אעפי"כ במקום חשש תקלה יש לסמוך עכ"פ בנ"ד לומר דאינה נאמנת וא"כ מותרת אשה זו אף אם הודה