דברי שאול - יוסף דעת - א (יו"ד) ב

הלכות שחיטה

בש"ע ס"א בהג"ה וי"א שאין לסמוך על החזק' אלא בדיעבד אבל לכתחל' אין לסמוך על חזקה במקום דיכולין לבררו זהו שיטת העיטור והב"י האריך דגם שיטת הר"י בתוס' ורש"י מסכימים לזה דלכתחל' בודאי אסור בלי בדיקה אבל בדיעבד א"צ לבדוק כלל והנה בדרך למודי נתקשיתי בזה דממנ"פ קשה אם הרוב אלים כ"כ לשיטתם דאף בדיקה ל"צ אף דאפשר לברורי א"כ למה צריך לכתחל' לבדוק ואם אינו אלים כ"כ וכל דאפשר לברורי מבררינן א"כ למה בעבר ושחט למה לא נצריך לבדקו כל דאפשר לבדקו ונתקשיתי בזה וכפי הראות גם המהרש"א נרגש בזה וכתב דהבע"ט כ"כ דרך פשרה וזה דחוק ועכ"פ על הב"י קשה למה העמיס גם בדברי התוס' ורש"י שס"ל כהבע"ט מה שבאמת אין מובן לו והנרא' בזה דהנ' גוף ענין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן צריך ביאור דמה סברא היא זו דכל דמצויין אצל שחיטה מומחין הן והנרא' בזה דזה כעין חזקה דאין אדם מעיז וכדומ' שהוא חזקה דאתי' מכח סבר' דאלי' מרוב וה"ה בזה מסתמ' כשבא אדם ואמר שהוא שוחט ואינו מתייר' שמא יבא אחד מהמומחין וינסהו ויראה שאינו בקי כלל וכדי בזיון וקצף וע"כ שמסתמ' הוא מומחה ובקי דאל"כ איך לא ירא לנפשו שמא יאמרו לו שלוף ואחוי לך טעותך שאינך מומחה וז"ב. ולפ"ז זה סברת הב"ע דאם נימא דאף לכתחל' כשבא לשחוט א"צ לבדקו וסמכינן ארוב שוב ליתא להרוב כלל דכל הסבר' היא דמתייר' שלא יבדקו אותו וכל דנימ' דהרוב הוא אלים וא"צ בדיק' אף הוא סומך ע"ז ויבא ויאמר שוחט מומחה אני ואם ירצה להעמידו על הנסיון והמבחן יענהו קשות גם אני בקי כמוך וע"כ חז"ל עשו תקנה דלכתחל' צריך בדיק' וא"כ מסתמ' הוא בקי דהא מתייר' שמא יבדקוהו ולכך כל שעבר ושחט שוב א"צ לבדקו דהרוב הוא אלים שא"צ לברר וז"ב. ובזה יש לומר דאף דכל רוב ס"ל דצריך לברר כדהביאו ראיה מהא דאמרו בפסחי' ד' למאי נ"מ לשיילי' אך זה בשאר רוב דאינו מצד הסבר' אבל כאן דמתייר' שלא יתגלה חרפתו בודאי הוא מומחה והרוב אלים לגמרי שא"צ לברר כלל וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הט"ז והמהרש"א דא"כ למה נדו מאוקומת' דרבינ' והי' להם לומר כן הכל שוחטין היינו מומחין שוחטין לכתחל' וכשאינו נודע שהוא מומח' לכתחיל' לא ישחוט בלי בדיקה ואם עבר ושחט בלי בדיק' שחיטתן כשרה וא"צ בדיק' והט"ז נדחק בזה ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ יקשה מה דמסיים במשנה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו והיינו דאינם בכלל רוב וקשה דאף דאם נימא שהם ג"כ בכלל הרוב מ"מ בחש"ו בודאי אסור אף בדיעבד בלי בדיקה דהא בהו לא שייך הרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דהרי כל כח הרוב הוא משום דאין אדם מעיז לבא ולומר מומחה הוא ומתייר' שמא יתגלה קלונו ברבים ולפ"ז זהו במי שהוא בן דעת זה מתייר' מפני זה אבל חש"ו שאין להם דעת איך שייך בהם חזקה זו וא"כ שוב לא מועיל הרוב וע"כ דלא מיירי בזה ולכך הוצרך הטעם שמא יקלקלו ודו"ק היטב

והנה הרמב"ם כתב דלכתחל' לא ישחוט עד שיהי' בקי וזריז ושחט בפני חכם ג"פ וכמ"ש הרמ"א כאן והנ' בדברי הרמב"ם יש מבוכה והב"י פירש דהרמב"ם פירש דמ"ש לעלופי לא חיישינן הוא משום שאם יתעלף יגיד לנו כיון דיודע שאם שהה אסור ע"ש אבל בכ"מ לא פירש כן וגם בב"י לא פירש כן בהבנת הטור בלשון הרמב"ם וע' הגהות מוהרל"ח שם והנרא' בזה דהנ' גוף דברי הב"י הם דחיקי' דא"כ רבינ' בעצמו למה לא חש לעלופי לל"ב והב"י הרגיש ונדחק וגם קשה לפענ"ד דניהו דיש סבר' דמסתמ' הי' מגיד לנו אבל זה כשאינו נוגע לממון אך הרי קי"ל בחו"מ סי' ש"ו דאם אינו מומח' ונבל' צריך לשלם וא"כ יש לחוש שלא ירצה להגיד שלא יצטרך לשלם וכל דפתיך ביה ממונ' חיישינן שמא משקר מכ"ש שיש לחוש שמא לא יגיד האמת מכ"ש כל דיש מקום לומר שלא שהה כ"כ לבו יאמר לו שלא הי' כ"כ שהייה אמנם נרא' דכיון דכל שהוא מומחה פטור מלשלם שוב בודאי לא יחוש להגיד לנו האמת דאינו מתייר' שהרי לא יצטרך לשלם והנ' שם מבואר דהוא מומח' היינו בקי בדיני' דבשר קאי לנבל' ולפ"ז ממיל' לענין עילוף ג"כ אם הוא מומח' ומוחזק א"צ לשלם ולפ"ז אתי שפיר דלרבינ' דחיישינן לעלופי כל שאינו מוחזק וצריך לומר ברי לי שלא נתעלפתי וא"כ פשיט' דיצטרך לשלם ולא יהי' נאמן לומר ברי בכ"מ דשייך פתיך ביה ממונ' והרי מבואר שם דגם לענין מומחה צריך לברר שהוא מומח' וכ"כ הש"ך כאן ס"ק ד' וא"כ מכ"ש לענין עילוף לרבינ' וא"כ שוב לא סמכינן שהוא יגיד לנו שאם יאמר ששה' שוב יצטרך לשלם אבל לדידן דלא חיישינן לעלופי וא"כ שוב הוא מומחה ומוחזק ושוב לא מתייר' ושפיר לא חיישינן לעלופי וכמ"ש איבר' דאם נימא דצריך להבי' ראי' ול"מ הרוב מצויין שוב גם לדידן יקשה למה לא ניחוש לעלופי אמנם נרא' דבאמת צריך ביאור למה יצטרך לברר ולא נסמוך על הרוב ולכאור' רציתי לומר משום דאין הולכי בממון אחר הרוב אבל זה אינו דאדרב' אנו רוצים להוצי' מהטבח וא"כ בודאי אזל כן בתר הרוב והראני תלמידי בפרמ"ג כאן בשפ"ד ס"ק ד' האריך בזה וכתב בשם חכם אחר כיון שראינו שיצא מגדר הרוב שהרי באמת נבלה שוב אינו בכלל הרוב ע"ש שפלפל בזה דאין ברית כרותה למומח' שלא יארע לו לפעמי' מכשול אך נרא' דא"ש דבאמת לא לחנם נקט ונבל' דבאמת לעשות איזה שהייה וכדומ' יש מקום שגם המומח' יארע לו דבר אבל לנבל באופן שהיא נבלה גמורה זהו חזקה על האומן מומחה שאינו עושה כן ולכך צריך לברר שהיא מומח' ולא סמכינן על הרוב וכל שמברר שהיא מומח' שוב יוכל לומר מזלך גרם וכן בשולחני יש לחלק בין כשהוא טעה בדבר שיש מקום לטעות ובין כשטע' בדבר שאין מומח' יכול לטעות כלל ולפ"ז מ"ש הש"ך בפשיטות כאן דצריך להבי' ראיה אינו נכון לפענ"ד דלא לחנם נקט ונבל' וכמ"ש ודו"ק. ולפ"ז כל מ"ש הוא נכון. איבר' דלפי מה דמבואר שם דבשכר גם מומח' צריך לשלם דא"כ בשוחט שמקבל שכר ל"ש כל דברי הרמב"ם לפמ"ש. אמנם נרא' דהנ' הטעם דבשכר חייב אפי' מומח' ובחנם פטור נרא' לפענ"ד דהנ' שמואל אמר בב"ק דף צ"ט טבח אומן שקלקל חייב לשלם מזיק הוא פושע הוא נעשה כאומר שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן והדבר צריך ביאור למה האריך כ"כ נעש' כאומר לו שחוט מכאן והש"ס מפרש מה דהוצרך לומר מזיק הוא פושע הוא אבל ע"ז אינו מבאר אמנם באמת לפענ"ד כוון ליישב קושית הרמב"ן בדיני דגרמי טבח אומן שקלקל למה חייב בשלמ' הגרמ' ועיקור ניכר אבל שהה ודרס למה חייב והא לא ידוע וכתב הרמב"ן כיון דלא שחט כראוי השחיט' עצמה הרי הוא כמתיז בסייף ואין זו שחיט' והוה היזק ניכר שהרי ניכר בין שחיט' לחי ע"ש ולכאור' לא זכיתי להבין הדברי' דבאמת הוא מומח' ויכול לשחוט כראוי רק שקרה לו אונס ויכול להיות שמזלו גורם א"כ מה ענין למתיז בסייף הרי דרך שחיט' בא לו קלקול ולא נתכוין להזיק אך לפענ"ד זה שכוון שמואל לומר נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן והיינו דסבר כר"מ דאמר מבעי לי' למרמי אנפשי' וא"כ הרי התב"ש סי' ח"י ס"ק כ"ד חידש דכל שומר שמחוייב עליו למרמי אנפשי' ולעיין חייב אפי' בהיזק שאינו ניכר ע"ש שהקש' על הרמב"ן דלמה לי' לדחוקי בהקושי' ות"ל דטבח אומן שנתמנ' ע"ז הוה כשומר והרמב"ן לא מיירי רק כשלא נתמנ' ע"ז ע"ש ולפ"ז שמואל דס"ל כר"מ דצריך למרמי אנפשי' שפיר חייב וז"ב ולפ"ז לדידן דלא קי"ל כר"מ א"כ בשלמ' הדיוט ודאי הוה היזק הניכר דכל שא"י לשחוט הו"ל כמתיז בסייף שכ"ז שלא שחט כהוגן ודאי הוה כמתיז בסייף והרי בעי עומד ע"ג כמבואר בחולין דף ט' וא"כ חייב אבל אומן דוק' כשקיבל שכר אז נעשה שומר לבעליו. ובזה נרא' לפענ"ד להצדיק דברי הש"ג שהבי' הש"ך בסי' ש"ו ס"ק ז' דדוק' אומן שאומנתו בכך הו"ל כש"ש אבל לא מי שאין עושה רק בשביל ט"ה אינו כש"ש והש"ך דחה דבריו אבל גוף סבר' ש"ג אינו מובן ולפמ"ש אתי שפיר דוקא אומן שאומנתו בכך ונתמנ' מהציבור הוא דרמי עליו לעיין כמ"ש התב"ש אבל לא במי שאין אומנתו בכך אף שנטל שכר מכל מקום אינו אומן ושומר ע"ז שהשכר קיבל בעבור שישחוט ולא נתכוין שישמור משיקר' לו אונס כיון שהוא באמת אומן וא"כ הו"ל אונס כל שאין אומנתו דוקא בזה לא נתחייב ולפ"ז מי שבא לשחוט ועדיין לא הוחזק ולא נתברר אומנתו שוב עכ"פ לא נתמנה מהציבור שוב לא הוה ש"ש ופטור אף בשכר משום דבאמת הוא מומח' ומוחזק מטעם הרוב א"כ הו"ל כאונס ודו"ק

מיהו בגוף קושית הרמב"ן נרא' לפענ"ד ברור דלפי מה דאמרו שלא יהי' כל אחד הולך ומטמ' נתחייב לשלם א"כ מכ"ש בטבח שכל שהוא הדיוט ואנן סמכינן על רוב מצויים א"כ בודאי יוכל לקלקל לכך חייבו ולכך אומן פטור וכל שקבל שכר הוא דחייב שלא יהא כל אחד הולך ובשלמ' בחנם שייך לומר דמזלו גרם ואנוס הוא אבל כל שקיבל שכר חייב בכה"ג אף על אונס קצת כנלפענ"ד ודו"ק וע' פ"י דהאי אנוס הו"ל כעין גניבה ואביד' ולפמ"ש הפ"י שם דטבח מהראוי להתחייב באונסין דבשלמ' כל שומר לא אסיק אדעתי' על אונס שיתחייב אבל טבח דעיקר השכר שנוטל הוא כדי לשחוט שפיר וא"כ שפיר חייב אף באונס ע"ש ודפח"ח א"כ אתי שפיר מה דאומן חייב בשכר ודו"ק. עוד נרא' לי דבר חדש דהנה הב"י בחו"מ סי' ר"ז מביא בשם הרמב"ן דלכך שומרים פטורין מאונסין דהוה אסמכת' דאין בידם לשמור מהאונס ודוק' שואל שנתחייב כיון שהוא אין בידו כלל וכל שאינו בידו כלל אמרינן דגמר והקנה אבל שאר שומרין לא מקרי אסמכת' דהא הוה בידו גניבה ואבדה או פשיעה ע"ש ולפ"ז בשלמ' הדיוט דלא הוה בידו כלל לשחוט בטוב וא"כ ל"ש אסמכת' דהרי גמר בלבו להתחייב דהא ידע שאין בידו כלל והו"ל כשואל אבל אומן דבידו לשחוט כהוגן א"כ כל שאירע אונס הרי הוה אסמכת' גמורה ולכך פטור אבל כל שקבל שכר א"כ הי' עיקר שכירתו לשחוט כהוגן ושפיר חייב ול"ח אסמכת' דע"ז קבל שכר ודו"ק ועכ"פ נתיישב בזה מה שהאריך הש"ג שהוב' בש"ך הנ"ל ובמעד"מ ובקצה"ח שם למה לא יהי' ש"ש מטעם הברכות שאומר וקיים מצות שחיטה ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ בזה לא נתחייב ושוב הו"ל אסמכת' וגם היזק שאיני ניכר וכמ"ש דלא שייך כל התירוצים בזה. עוד נראה לי דבאמת לכאור' השוחט מהראוי שלא יקבל שכר דהא מצוה קעביד ומה אני בחנם אך כיון שחייב השוחט לשלם אם קלקל לכך מותר ליטול שכר שאין זה חייב שמשלם ממון דבממונ' לא חייבה תורה ודו"ק היטב וע' בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קי"ג

והנה בש"ע כתב שא"צ לשאלו אם נתעלף ונתקשיתי ומצאתי בפרמ"ג שנרגש מזה דהא בש"ע מבואר דעילוף אינו רק רוב וא"כ צריך לשאלו אך לפענ"ד הי' נראה דלכך א"צ לשאלו דכל שהוא מומחה מסתמ' הי' מגיד לנו כמ"ש הב"י בכוונת הרמב"ם ודו"ק וע' ס"ג בהג"ה