דברי שאול חלק לשבעה עג

ובראוין לשם פסח אף דפסול לפסח באמת מיירי בכה"ג דטעה וסבר דמותר וא"כ הו"ל מלאכ' הצריכה לגופה. ובזה מדוקדק מה שפירש"י גבי ראוין דחייב לר"א דמחייב בטעה בדבר מצוה והקשה המהרש"א דלר"א לא עשה מצוה כלל דפסול לר"א ועיין מהרש"א משום דא"כ הו"ל משאצל"ג ופטור וע"כ בטעה ומחייב טעה בדבר מצוה ודו"ק היטב בכל מ"ש כי מובטחני שיש לו פנים בהלכ' ת"ל:

הקשה אותי עלם משכיל על הא דאמרו שם ור"י פוטר והטעם משום דעשה מצוה כל דהו שהקריב קרבן וע"ז הקשה הא לא קיים מצוה כלל דהקריב אחר התמיד ונפסל הזבח והראיתי תוס' יומא דף כ"ט ד"ה אלא ומנחות דף מ"ט שהאריכו בזה דלא נפסל בדיעבד ועיין במלמ"ל פ"א מתמידין ה"ג בד"ה ומ"ש רבינו שהאריך לבאר זאת באורך וברוחב. אמנם צ"ע על התוס' שם שהרגישו בש"ס דף ע"ג ולא הרגישו במה שאמרו כאן להיפך דמכאן הוכח' ברור' דלא נפסל ובאמת בהשקפ' ראשונ' אמרתי דמהראוי שלא לפסול דהרי כל הטעם דלא דחי הוא משום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה אבל כשעבר ודחה אמרינן להיפך מה אולמא האי עשה מהאי עשה ובאמת דתירוצי התוס' שם שייכים כאן דגם כאן הי' ראוין קודם התמיד ובאמת אף אם נימא דאסור לזרוק מדרבנן עכ"פ קודם הקטר אטו אחר הקטר כאן י"ל דמותר דהרי אם לא יזרוק יתחייב חטאת שפיר התירו לו דאומרים לו לאדם חטא כדי שתזכה היכא דטעה בדבר המותר ועיין בצל"ח כאן דכתב בהדיא דמותר לזרוק מה"ט וה"ה בזה ובדף ע"ג דקאי ביו"ט שפיר נפסל אחר התמיד ואסרו מדרבנן לזרוק וז"ב ובזה י"ל הא דפירש"י גבי פסח ששחטו שלא לשמו דקסבר מותר ולא פירש דנעלם ממנו ששבת הוא ולפמ"ש אתי שפיר דרבותא קמ"ל דל"מ בנעלם ממנו שבת וא"כ עשה איסור במה שהקריב אחר התמיד א"כ לא התירו לו לזרוק וא"כ בודאי הזבח פסול וחייב חטאת אלא אף בסבור שמותר ומכוין לשם פסח אפ"ה חייב ובשאר כל הזבחים שפיר אשמועינן רבותא דאף בנעלם שבת ממנו התירו לו לזרוק כרי שלא יתחייב חטאת ועיין מהרש"א שעמד בזה ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

בפסחים דף מ"ו הקשו התוס' דאם נימא הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת דהא חזי לחולה שיש בו סכנה וכתבו דחולה לא שכיח. ואנכי לא זכיתי להבין קושייתם דכל הטעם דהואיל ביו"ט הוא משום דכיון דלצורך אוכל נפש שרי א"כ אי מקלעי אורחים הוה חזי ליה אמרינן הואיל והוה לצורך או דהוה מתוך אבל בשבת אטו לצורך מותר ורק בחולה משום פקוח נפש מותר ואיך שייך הואיל דשם התירה התורה ולא כאן וא"ל דהוה התראת ספק דשמא יש כאן חולה דא"כ לא הי' צריכין לטעם דהואיל ועוד דהא קיבל התרא' ואמר אף שמחלל שבת מ"מ הוא עושה ולולא דמסתפינא הייתי אומר דקושית התוס' היא לענין יו"ט דאף באותן המלאכות שלא הותרו נימא הואיל וחי לחולה והיינו דקרי להו מלאכת שבת דהיינו כל המלאכות האסורים בשבת ויו"ט דנימא הואיל בי"ט וביו"ט שייך הואיל וע"ז כתבו דהואיל דליש לא אמרינן. ובזה מיושב מה ששמעתי בשם הגאון בעל הפלא' ז"ל להקשות בסוגיא דשוחט בשבת דמוקי כשהי' לו חולה בתוך ביתו והבריא דכיון דכתבו התוס' שם דרגילות שיחזור לחליו א"כ מותר מטעם הואיל דהא שכיח ולפמ"ש אתי שפיר דבשבת מעולם לא הותר מטעם הואיל וז"ב לפענ"ד:

והנה לפמ"ש התוס' נ"ל לפשוט מה שנשאל הראב"ד בחולה שיש לפניו נבילה ושחיט' ויש גוי לנחור אי שרי לשחוט ועיין בטוש"ע סי' שכ"ח ולפמ"ש התוס' אתי שפיר כיון דעכ"פ יש חולה לפנינו ואם הי' מוכרח לאכול שחיט' הי' מותר שוב לא הוה השחיט' מלאכ' דאמרינן הואיל וז"ב לדעתי והראב"ד דנסתפק אפשר דס"ל כיון שנוכל לתתו נבלה ל"ש הואיל דגם שבת דחוי' לגבי חולה. ובזה מיושב הא דהקשו האחרונים לשיטת הראב"ד מהא דאמרו ביומא דף ס"ד כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ והא הי' יכול לנחרו ול"ש משום או"ב ולפמ"ש א"ש דלרבא דס"ל ביומא דף ו' דטומא' הותרה בציבור ממילא גם שבת הותרה לגבי חולה כמ"ש בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' נ"א וא"כ פשיטא דהותר לשחוט לחולה ולא להאכיל נבלות וז"ב:

ת ו ש ל ב ע כל אלה הדברים מצאתי נעתק בסוף הספר ולא אביתי לשנות והדפסתי אותם כאן: