דברי שאול - עדות ביוסף - א נה

לנו עדים ע"ז א"כ מה"ת שלא ניזיל בתר אומדנא וז"ב וע"כ לפענ"ד העיקר דאזלינן בתר אומדנא בד"מ והנה כבר כתבתי כמה פעמים בשם הרדב"ז ח"א סי' ר"ד דאפילו למאן דלא אזיל בתר אומדנא בממון ה"מ להוציא אבל לאוקמי ממונא אזלינן עיין בכנה"ג סי' ט"ו שמאריך בתשובה לענין אומדנא והביא ממקום שבעלי תשובה עומדין ומפלפלין בזה. ובזה נראה לפענ"ד דלכך בד"נ לא אזלינן בתר אומדנא דד"נ הם תמיד להוציא נפשות מחזקתן וכתיב והצילו העדה לכך אין מהראוי לחייב באומדנא אבל בד"מ אזלינן בתר אומדנא דמוכח כיון דממון לא חשיב מוחזק כ"כ דאף דאיכא חזקת ממון מ"מ הרי חזקה דאתיא מכח סברא עדיפא מחזקת ממון כההיא חזקה דא"א פורע תוך זמנו ואומדנא הוי כחזקה דאתיא מכח סברא. ובזה מיושב מה שהקשה ש"ב תלמידי מוה' אברהם נ"י בהא דאמרו בשבועות דף ל"ד דאי אית להדר"א בד"נ נמי משכחת לה כר"ש בן שטח וע"ז הקשה דהא הרשב"א בשטמ"ק בב"ב דף צ"ג בהא דאמרו סברוה דרובא וחזקה כהדדי נינהו הקשה דמה בכך דחזקה כרובא מ"מ איך מוציאין מבעל השור וגמל הא אית ליה חזקה דממונא וגם ר"א גופא למה מחייב את בעל הגמל להוציא ממנו ותירץ משום דאיכא חזקה וקורבא ע"ש וא"כ כיון דר"א לית ליה להוציא רק בחזקה וקורבא א"כ בד"נ ודאי לא מוציאין אותו מחזקת שאינו חייב מיתה ע"י אומדנא לחוד וא"כ מה ראי' מייתי מר"ש ג"ש ולפמ"ש א"ש דדוקא לפי המסקנא דבד"נ לא אזלינן בתר אומדנא רק בד"מ שפיר צריך הרשב"א לומר דמשום חזקה וקורבא דבלא"ה לא הי' אומדנ' גדולה כ"כ ולא היינו יכולין להוציא ממון אבל לפי הס"ד בשבועות שם דאף בד"נ אזלינן בתר אומדנא ועיין בתוס' שם וא"כ אין חילוק בין להוציא או להחזיק אף בד"נ אזלי' בתר אומדנא. מיהו בלא"ה ל"ק דעובדא דר"ש בן שטח בודאי קורבא דמוכח הוי שהרי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר. ובגוף קושית הרשב"א לפענ"ד ל"ק לפמ"ש בשטמ"ק בב"ק דף ב' דבספק נזיקין אזלי' לחומרא א"כ לק"מ דשם הוי ספק נזיקין. איברא דלפ"ז יקשה בהך דמדמה בב"ב דף צ"ג דרב כר"א והא שאני ספק נזיקין דשם הוי חזקת ממון אבל כבר ביארתי בתשוב' דספק נזיקין לא שייך בכה"ג דהספק הוא אם הזיק כלל. שוב מצאתי במהר"ם אלשיך בתשובתו ג"כ לענין אומדנא שחולק על המהרי"ק ונהניתי אבל אין הזמן מסכים לברר דבריו: שם הלכה ג המטמין עדים לחבירו וכו' נסתפק ש"ב תלמידי מוהר"א נ"י אי בהודה לפני עדים שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול שהרי צריך לייחד עדים ואף אם הטמין עדים לא מהני ובכה"ג הוי כמייחד עדים דאמרי' דלכשרים נתכוין וע' בקצה"ח סי' ל"ו לענין עידי קידושין ובא"מ סי' מ"ב עכ"ד אבל ז"א דהרי אם אמר נאמנים עלי ג' רועי בקר נאמני' וע' בסי' כ"ב וא"כ לא הוי כמייחד עדים כשרים ושאני קידושין דלא מועיל מה שמאמין לפסולים משא"כ בזה: שם הלכה ו א"ל בוא ועמוד וכו' הנה הכ"מ והלח"מ והמלמ"ל לא הערו מקור הלכה זו והלכ' ה' והוא ש"ס מפורש בשבועות דף ל"א שוב ראיתי שהבעל מגדול עוז רמזה אמנם לכאורה הי' מקום לומר דאם נימא דאזלי' בתר אומדנא אף להוציא וכמ"ש רבינו בפרק ד' מסנהדרין שאפי' על האשה ועבד הנאמנים אצלו סמך עליהם ודן א"כ מכ"ש כאן שהתלמיד יודע ברבו שאינו משקר וגם הוא אינו מעיד כלל רק שעי"ב יפחד הבע"ד ויודה בעצמו א"כ לכאורה לא שייך בזה מדבר שקר תרחק וצ"ע בזה ולפמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ח דשמא ע"י פחד זה יתפשר עם הנתבע שלא כדין שלא היה חייב לו ע"ש בס"ק י"א א"ש דאולי התלמיד אינו בר הכי שיוכל לעמוד על דעת הרב שלא ישקר וגם א"כ כ"א יעשה כן דכל אחד יוכל לומר אני יודע ומכיר שזה אינו משקר ויתבע שלא כדין ע"כ עשו הרחקה: פרק י"ח הלכה א' משלשין בממון וכו' ואין לוקין במקום תשלומין הנה הסיום הזה אין לו ענין למה שלפניו והי' לו לכתבו בהלכה בפ"ע ולפענ"ד נראה דהנה בהא דאמרו ממון מצטרף מלקות לא מצטרף ופירש"י והרי קיבל מה שרצה להפסידו ולכאורה הרי הם לא נענשו כ"א רק מחצה מה שרצה להפסידו והרי בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא דכל אחד רצה להפסיד לו כל הממון. אמנם ביאור הדברים דבאמת עדים זוממין מהראוי שילקו משום לא תענה וכל הלוקה אינו משלם רק דבפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין והיינו דבמקום שיש נזק ממון לא שייך לומר שילקה אף דמלקות חמור משום דחס רחמנא על ממונו כמ"ש הפנ"י ב"מ ס"ב ולפ"ז כיון דעיקר מה שנתחייב ממון הוא משום ממונו של זה והרי קיבל וזה שאמרו ממון מצטרף ופירש"י והרי קיבל מה שרצה להפסידו והיינו דלענין ממון הקפידה התורה על ממונו של זה ואין אנו משגיחין על עונש העדים דלענין עונש מלקות חמיר וזה שסיים רבינו משלשין בממון ואין לוקין במקום תשלומין דהוא נתינת טעם למה שאמר משלשין בממון ודו"ק: שם הלכה ב' והזמה בעדים עצמם ואלו עדים שהזימום אינם יודעים אם נהיה הדבר או לא כן היא שיטת רבינו דהכחשה אם יצטרף