דברי שאול - עדות ביוסף - א ד

מהני מדוע לא זכר שם דברי הש"ס סנהדרין דף ע"ח בפני הב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך וגדול' מזו מצינו בחולין דף קל"ט דבעוף שהרג את הנפש מחוייב לאתויי לב"ד לקיים ביה ובערת הרע מקרבך ופירש"י מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאם לב"ד כדי לבער רשעים מישראל ובתשובה אחרת הבאתי דברי הה"מ התמוהין בזה ואכ"מ ועכ"פ הדין דין אמת דבד"נ מחוייבין העדים להעיד מעצמם. שם הלכה ב' עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע בראשית ההשקפה אמרתי דרבינו כוון כוונה עמוקה ואזיל לשיטתו דבפרק י"א מגזילה הלכה י"ז כתב ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האביד' בכ"מ ואעפ"י שאינו לפי כבודו ועיין בטוש"ע חו"מ סי' רס"ג סעיף ג' ולפ"ז גם כאן אחר שהוא רק משום כבודו של ת"ח בדעתו הדבר תלוי אם ירצה ימנע מזה ואם ירצה יבא ויעיד ולכך כתב רבינו ויש לו להמנע דהיינו רשות וכן נראה מהש"ס שבועות דף ל' דר"ש אמר אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה הר"ז לא יטול והרי מדמה הש"ס להך דלא יטול ושם ברשותו תלוי לשיטת הרמב"ם אמנם מפשטת לשון הש"ס דאמר לא ליזול וגם לשון רבינו ויש לו להמנע משמע דמחוייב להמנע ואסור לו לילך ולפענ"ד הטעם דכל שעושה לכבוד המקום יכול להחמיר על עצמו אבל כאן במה שילך לפני ב"ד דזוטר מיניה יבזה כבוד התור' לפני אדם שחייב בכבודו וגם הב"ד יצטרכו לעמוד לפניו והדיינים צריכין לישב ע"כ אסרו לו לילך כנלפענ"ד ובהלכ' ג' כתב רבינו כה"ג אינו חייב להעיד משמע דאם רצה להעיד מעיד ולפמ"ש הרמב"ם לשיטתו דיכול להחמיר על עצמו ומזה ראיה דגם בת"ח יכול להחמיר על עצמו דהרי הכה"ג הי' גדול מאחיו בחכמה וצ"ל הא דלא משני כה"ג מעיד היינו דיכול להעיד דלשון משמע ליה דמחויב להעיד ודו"ק: שם הלכה ג' אלא עדות שהוא למלך ישראל עיין כ"מ מ"ש בזה אבל יפה השיב הלח"מ עליו בזה והנה בענין כה"ג ומלך יש שטות רבות ואמרתי לבארם הנה המעיין בדברי רבינו כאן ובפ"ב דסנהדרין הלכה ד' ה' ובפ"ג דמלכים הלכ' ז' ימצא דשיטתו הוא דמה דאין מושיבין מלך בסנהדרין הוא משום דלא תענה על רב דאסור לחלוק על דבריו ולמרות את דברו וכן כתב רש"י בסנהדרין דף י"ח ע"ב ולפ"ז צריך ביאור דאמאי לא חילק רבינו בין ד"מ לד"נ דבד"נ דמתחילין מן הצד מותר להושיב וגם איך משכחת לה דדן ודנין במלכי ב"ד והלח"מ נרגש מזה בפ"ג דסנהדרין הלכ' ה' ונדחק בזה אבל לפענ"ד דרבינו מפרש דאין מושיבין מלך בסנהדרין היינו שיהי' מכלל המנין של סנהדרין משום דבד"מ לא יוכל לדון משום לא תענה על רב ולכן אינו יכול להיות ממנין הסנהדרין אבל אם הוא ת"ח יכול מלך ב"ד לדון בד"נ אמנם התוס' יש להם שיטה אחרת בזה כמ"ש הלח"מ אבל לא ביאר שיטתם. והנה בדף י"ט ד"ה אבל כתבו וא"ת וכ' איך יכול לדון והא אמרינן לעיל אין מושיבין מלך בסנהדרין וכתבו דהכא מיירי דוקא לדון ד"מ דלא אכפת לן אם לא יכול לענות אחריו. והנה ש"ב החריף מוה' אברהם הנ"ל הקשה דא"כ מה פריך בדף י"ח הא אין מושיבין מלך בסנהדרין והא שם מיירי בד"מ כמ"ש התוס' ד"ה מעיד דבאיסורא אפילו מלך מעיד דאין חכמה וכו' ועיין לח"מ כאן וא"כ שפיר מושיבין מלך בסנהדרין לשיטת התוס' והשבתי דבאמת צריך להבין דברי התוס' דניהו דבד"מ מתחילין מן הגדול ולא אכפת לן אם עונין אחריו מ"מ אכתי יש לחוש משום כבוד המלך שמא ירצו להכריע נגדו ויהיה בזיון למלך. אמנם באמת הדבר נכון דשם דקאי לענין מלכי ב"ד שהם נכנעין אל הדת אין להן בזיון אם יכריעו נגדם בטענו' וראיו' וכך דרכה של תורה ולכך מותר להושיבם בסנהדרין בד"מ ולפ"ז בדף ח' דקאי במלכי ישראל כמ"ש התוס' ד"ה והא לכך אין מושיבין מלך בסנהדרין אף בד"מ דיש לחוש לבזיון המלך ולא ירצו להכריע נגדו ויצא משפט מעוקל. והנה הכ"מ האריך למה מלכי ב"ד דנין אותן וכתב כיון דבב"ד הזכיר הכתוב דינו לבקר משפט א"כ אף שאירע תקלה לא יכלו לגזור ולחלוק על הכתוב אבל במלכי ישראל שלא כתיב בקרא היו יכולים לגזור והלח"מ תמה מה בכך שכתוב במקרא מ"מ אם אירע תקלה היה לחכמים לתקן הנה מזה ראיה למ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וכן מצאתי בחמרא וחיי מהכנה"ג בסנהדרין שם שהביא בחמר חוורין עתיק בשם תוספי הרא"ש שכתב ככל דברי הכ"מ והביא מב"מ דף ע' מהא דאמרו הא כתיב לנכרי תשיך ומ"ש הלח"מ דנימא דלכך מלכי ישראל לא דן דליכא קרא לק"מ דאי לאו שאירע תקלה לא היינו גוזרין אף במלכי ישראל אף דלא כתיב רק ב"ד וז"פ והנה הלח"מ תירץ דבאמ' מלכי ישראל ומלכי ב"ד שוין רק דכל שלא אירע תקלה אלא במלכי ישראל לכך נשארו מלכי ב"ד אדינייהו ע"ש וזה דחוק ולפענ"ד ע"פ דרכו דכיון דמעשה שהיה לא היה במלכות ב"ד לא גזרו עליהם כדאמרו ביבמות דף קט"ז ע"ב בירדן ובספינה דהוי מעשה גזרו רבנן בשאר נהרות דלא הוי מעשה לא גזרו רבנן ועיין בשבת ס' ובט"ז או"ח סי' ק"פ ובמדרש פ' שופטים הנה כפי הנראה מדבריו גם מלכי ב"ד אין דנין ורבים נתקשו בזה שהוא נגד הש"ס אבל באמת המדרש רבה מקורו מהירושלמי ורש"י מייחסו תמיד לאגדת א"י פ"ב