דברי דוד טורי זהב חלק ב רעו

מלאכה בט"ב למקום שעושין שלא יעשה עמהם שיוכל לומר בלאו הכי אין לי מה לעשות

וכ"ש שאומר, לך על ימין שהוא ימין. האי כ"ש לא ניתן להכתב מרוב פשיטות. ונראה דל"ת דוקא כשהכהן אומר כדעת אחד מן החכמים החולקים אז ישמע לו אבל אם אומר דעת שלישית מה שהוא מתנגד לשניהם לא ישמע לו, קמ"ל דזהו כ"ש שישמע לו ולא איצטריך קרא לזה אלא דקמ"ל אפילו אומר לך על הימין שהוא שמאל שלא לפי כל הדעות שלכם אפ"ה תשמע לו. ועוד נראה לפרש כיון שלא אמר רש"י וכ"ש אומר לך על הימין משמע דה"ק וכ"ש לך לחשוב שאומר על ימין שהוא באמת ימין ואתה הוא הטועה, וכ"כ רמב"ן (יג) וכל העם ישמעו, מכאן שממתינין לו עד הרגל. בפ' הנחנקין (דף פ"ט) איתא ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל דכתיב וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד דברי ר' עקיבא רבי יהודה אומר אין מענין את דינו של זה אלא ממיתין אותו ושולחין שלוחין בכל המקומות איש פלוני מתחייב מיתה בב"ד, ת"ר ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה זקן ממרא ועדים זוממים. צריך ביאור לדעת רש"י במה שכתב בד' אלו שלא בסגנון אחד, הראשון הוא מסית בפר' ראה ולא כתב שם רש"י כלום, השני הוא זקן ממרא ופירש"י בו שממתינין עד הרגל, השלישי הוא עדים זוממין ופירש"י שצריך הכרזה. הרביעי הוא בן סורר ופירש"י שצריך הכרזה, בודאי צריך טעם לזה

ונראה דרש"י כתב כל הדברים האלו ע"פ כוונה מכוונת, דהיינו דס"ל כר' עקיבא דמענין דינו בזקן ממרא, רק שיש לו ספק בדברי ר"ע היאך הוא סובר בשאר השלשה, דלענין מסית יש לו קושיא למה נקט ר"ע דבריו על זקן ממרא ולא על המסית שהוא קודם לו בפרשת שופטים, אלא ודאי דשם אין הדין כך, ויש ספק באיזה אופן נשתנה דין מסית אם השינוי הוא דבזקן ממתינין לו ובמסית אין ממתינין לו, ויש לו טעם נכון לזה דכל זמן שהוא חי יש לחוש שמא יסית אחרים עוד ועל כן ימיתוהו תיכף ויעשו הכרזה, אי אפשר שיעשו שם שניהם המתנה והכרזה, אבל בזקן ל"צ הכרזה רק המתנה לחוד, והא דאמר בברייתא דזקן הוא בהכרזה היינו דלא כרבי עקיבא, ומש"ה לא כתב רש"י כלום במסית כי נסתפק בדינו לר' עקיבא דס"ל כוותיה. וגבי זקן כתב רש"י בהדיא כר' עקיבא דממתינין וגבי עדים זוממין ובן סורר שבהם אין קושיא למה לא נקטה ר' עקיבא כי הם מאוחרים אחרי זקן וא"כ יש כאן ספק בהם היאך סבירא ליה לרבי עקיבא אם נאמר שגם בהם הוי הדין שממתינין כמו בזקן ור"ע נקט זקן לפי שהוא קודם להם, א"ד דבהם אין המתנה כלל רק מודה לדברי ר' יהודה דא"צ רק הכרזה, ע"כ נקט רש"י בזוממין ובן סורר הכרזה לחוד דהא ר' יהודה עכ"פ ס"ל דהכרזה בעינן. כנ"ל נכון בס"ד. וראיתי דרכים שונים בזה והנלע"ד נכון כתבתי

(טז) לא ירבה לו מוסים כו' שהסוסים באים פירוש שלא יעשה במצרים דירת קבע לעבדיו שישלחו לו סוסים משם. נמצא שעיקר האיסור משום דירה לשם. ובזה מתורץ קושיית הרמב"ן למה אסר קניית סוסים משם שהרי סחורה היא ולסחורה מותר לילך לשם. והסמ"ג כתב ויש תימה על כמה קהלות הדרים במצרים והרמב"ם היה דר שם, ותירץ דדוקא בדרך הזה דהיינו מא"י למצרים נאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד

יח (יד) לא כן נתן לך הקב"ה. צריך ביאור במה שכתב הקב"ה במקום ה' אלהיך הנזכר בפסוק. ונראה דל"ת דה"ק לפי שהוא ה' אלהיך ע"כ לא נתן לך לשמוע להקוסמים אבל לעכו"ם נתן להם קוסמים, וזה אינו נכון לייחס לו ית' שיתן להם דברים כאלה אפילו לעכו"ם אמר הקב"ה שהוא שמו הקדוש על כל העולם ולא תתיחס אחר ישראל דוקא, ומה שאמר לא כן נתן ה', לא קאי הדיוק לומר אבל להם נתן, אלא הדיוק הוא מיניה וביה וה"ק בעכו"ם לא נתן להם הקוסמים וגם לא נתן להם דבר אחר, אבל לך ישראל לא כן נתן אלא מידי אחרינא נתן ופירוש זה תלוי באם לא נפרש ה' אלהיך לא נתן בשביל זה שהוא אלהיך ממילא משמע דלעכו"ם נתן, אבל אם היינו מפרשים כן לא מתיישב שפיר

שהרי השרה שכינה כו' אין לזה רמז בפסוק אלא מדכתיב אחר זה נביא מקרבך כו' מכלל דהדיוק דפסוק שלפני זה קאי על השראת שכינה ע"י נביא, אך ק"ל מנליה לרש"י שהכתוב אומר, כן דרך הוכחה מכח שכבר השרה כו' דילמא לא אמר הכתוב אלא דרך עתידות והבטחה, ומלשון נתן שמשמע לעבר אין ראיה דגבי הקב"ה הוי עבר ועתיד שוין בכל התורה, וא"כ ה"נ קאמר לא כן נתן ה' אלהיך שתשמע לקוסמים אלא נביא אקים לכם ובזה יהיו ישוב הפסוקים טפי ניחא. ונראה לתרץ דקשה בפסוקים אלו דמיותר הוא דהאי כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם כו' כבר נכתב בפירוש לעיל כי בגלל התועבות ה' מוריש אותם אלא צריך לתרץ דלעיל אמר ציווי להבא וכאן אמר דרך הוכחה דהרי אתם רואים כי כבר ה' השרה שכינתו ביניהם משא"כ בין העכו"ם

(כב) אשר ידבר הנביא כו', אלא א"כ מומחה. פי' דתרתי בעינן, אחת שהוא מומחה בצדקות, השנית שהוא אומר