דברי דוד טורי זהב חלק ב רנה

(יב) טרחכם וכו' הריני מוסיף עליכם דיינים כתב הרמב"ן לא ידעתי זה שיהא בע"ד יכול להוסיף יותר על ג' בדיני ממונות וכ"ש לאחר שטען בפניהם וראה שחבירו נוצח בדין. ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינים אני בורר לי ותבחר אתה ב' אחרים והם עוד אחד ויהא נגמר הדין בה' או ביותר, ואע"ג שג' יכולים לכוף לדין לפניהם ה"מ כשאינו רוצה לקבל ולבא לדון אבל אם רוצה לברר יותר בורר דהו"ל כאומר נלך לבית הועד דרבוי חכמים הוא ב"ד יפה עכ"ל. ולא הבנתי זה דלאחר גמר דין מאלו ג' איך יוסיף דיינים. ולע"ד נראה דהך והריני מוסיף דיינים מיירי קודם גמר דין רק שראה מתנועת הדיינים שהם מסכימים לצד שכנגדו יכול לומר אני מוסיף דיינים כיון שהוא גמר דין

(יג) חכמים כסופים. נראה דקשה לו חכמים ל"ל כיון דאמר נבונים והלא בכלל מאתים מנה, אלא דפירושו כסופים והוא מלשון כי נכסף נכספת, וכן ר"ל כאן אנשים נחמדים ובעיני הבריות, וכסופים שייך ללשון חכמים כמו בפסוק יודע טוב ורע תרגומו חכים בין טב לביש, וידיעה בזה הוא לשון אהבה, כמו וידע האדם את אשתו

(טז) ובין גרו, זה בעל דינו. צריך ביאור מי הוא הנתבע שחבירו נקרא אוגר עליו דברים ולמה לא נקראו אוגרים זע"ז, ותו דל"ל כלל בין גרו, ונראה דתרי מילי נקט, האחד בין איש ובין אחיו דהיינו שאחד מהם אינו מוחזק יותר מחבירו אלא החפץ מונח ברשות שלישי או הפקר כההיא ארבא דפרק חזקת הבתים (ל"ד: או שנים אוחזין בטלית דשניהם מוחזקים, וזהו שאמר בין איש ובין אחיו, אח"כ אמר שאחד מהם, מוחזק וחבירו לא בא רק בדברים להוציא ממנו בראייה או עדים

אפילו בין תנור לכיריים. איני יודע רבותא בזה דודאי דין על פרוטה כדין של מאה אפי' לאקדומי כדאיתא בסנהדרין ובפרק א' דסנהדרין (דף ז') פירש"י שנפלה להם בית בירושה אל יאמר טול אתה תנור וזה כיריים שהרי תנור עודף., על הכירה וצריך להוסיף דמים וגם בזה לא היה צריך קרא שיוסיף לו דמים, דפשיטא הוא ותו למה יתחייב זה ליטול הכירה והוא יכול לומר אנא נמי בתנור ניחא לי ולא בהוספת מעות. ונראה פירוש זה דהם מעצמם בחרו להם כך דזה משתמש בתנור וזה בכירה וחלקו כן בסתם, והו"א דיכול בעל התנור לומר הואיל וחד תשמיש לתרווייהו ודאי מחל בעל הכירה לבעל התנור המותר של התנור קמ"ל דאפ"ה לא, מחל וצריך להוסיף מעות

(יז) כקטן כגדול תשמעון, שיהא חביב עליך כו'. בפ"ק דסנהדרין (דף ח') כקטן כגדול תשמעון אמר ר"ל שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה למאי הלכתא אילימא לעיוני ביה ומפסקיה לאמתו פשיטא אלא לאקדומי דין של פרוטה שבא לפניך וחזר ויבא לפניך דין של מנה הקודם לפניך הקדם לחתכו. ולפי הנראה דלשון ר"ל שאמר חביב עליך הוא מיותר, אלא דר"ל קמ"ל דל"ת דהך כקטן כו' קאי אדסמיך ליה דהיינו לא תכירו פנים דקאי על אנשים גדולים וחשובים ועליהם מזהיר הכתוב כקטן כו', שע"ז קשה ל"ל תשמעון לא היה לומר אלא כקטן כגדול, דהיינו לא תכיר פני הגדול, אלא דעל הדין קאי דין קטן כדין גדול, ומלת תשמעו מזהיר על שיכנסו דבריו באזניך כחושק לשמוע, וע"ז מפרש אח"כ מהו החיבה אי לענין עיוני ביה היטב קודם הפסק פשיטא דהא כבר כתיב ושפטתם צדק סתם, אלא לענין הקדמה, וא"ל למה מפרש לענין הדין הא גם על האנשים יכול לפרש כן לענין הקדמה, דזה אינו דהא באמת אין דין הקדמה בין אנשים דהא קי"ל ת"ח קודם לע"ה ודין יתום ואלמנה ג"כ קודמין לשאר דינים אלא כאן מיירי באנשים שוים רק החילוק בין דין קטן לגדול, ובזה מבוארים דברי רש"י וחסר כאן מלת כתרגומו, ר"ל דגם התרגום אמר מילי זעירא כרבא ולא תרגם גברא זעירא ובספרים שלנו כתוב אח"כ, ד"א כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שלא תאמר זה עני כו', ושם אין ענין להך כתרגומו, וראיתי מפרשים ע"ז דברים כמעיילי פילא בקופא דמחטא, אלא ט"ס יש כאן ושינוי מקום להך כתרגומו, ויש מוחקים אותו לגמרי ולי נראה לשנות מקומו וטעות כזה רגיל בדפוס שראה מלת כתרגומו אחר תשמעו הראשון וטעה והדפיסו אחר השני

לא תגורו מפני איש. לא תיראו, לא שמזהיר שלא יעות משפט בשביל המורא דהא כתיב ושפטתם צדק, אלא מזהיר שבשעת משא ומתן בדין לא יהיה לך מורא ותכבוש יצרך לפסוק כהוגן דא"כ לא יטה לבבך לחפש אחר חובתו ותטעה לזכותו

תקריבון אלי, על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד. הא דנקט בנות צלפחד ולא משפט פסח שני ומשפט המקושש, נראה דעיקר התרעומת על משה מצד הלשון שאמר תקריבון אלי, לשון קריבה משמע שאני מוכן ומזומן לפסוק אותו ואין חסר רק ההקרבה אליו, שזה לשון מעלה כמד"א פלוני קרב אצל השררה משא"כ באינך שזכרנו לא נאמר בהם לשון קירוב אלא עמדו ואשמעה או כי לא פורש מה יעשה לו, וע"כ היה כאן עונשו בלשון הקרבה גבי בנות צלפחד דכתיב ויקרב משה את משפטן לפני ה'. וע"ז אמר וכן בשמואל כו' דגם שם חטא בלשון הרואה ונענש ג"כ בלשון רואה