דברי דוד טורי זהב חלק ב רנד

עד קדש ברנע הלכו בג' ימים ובפרשת בהעלותך פירש"י שבמסע הראשון שנסעו מסיני הלכו ג' ימים דהיו מתכוונים להקניטו ואמרו כמה לבטנו בדרך הזה ג' ימים, וזה היה בקברות התאוה, וכתיב מקברות התאוה נסעו העם חצרות ואחר נסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן דהיינו קדש ברנע שנשלחו משם המרגלים משמע לפחות ה' ימים. ואפשר לומר שבמסע הראשון לא הלכו רק יום אחד ובעשרים שנסעו מהר ה' בו ביום חנו בקברות התאוה כדכתיב דרך שלשת ימים ולא כתיב שלשה ימים, ומ"ש רש"י כמה לבטנו בדרך הזה ג' ימים לאו דוקא אלא שהיו מתרעמים על שדפקם ביום אחד לילך דרך ג' ימים לפי מנהג הולכי דרכים, ולזה כיון הג"א שכתב וכך היה שביום כ' אייר נסעו ובאו לקברות התאוה בו ביום והתרעמו על הבשר ואכלו אותו כ"ט יום נמצא שכלו בכ' בסיון ובכ"א נסעו ובאו חצרות ושהו שם להסגר מרים ויום בואם מן המנין ונמצא כלים ביום כ"ז וביום כ"ח נסעו לקדש ברנע ושלחו מרגלים ביום כ"ט עכ"ל

ולי מה יקרו וכבדו אזני משמוע דברים אלו, דרש"י אמר הלכו בדרך ג' ימים ואנן ניקום ונדרוש דהוא יום אחד, אבל הנלע"ד דבודאי ג' ימים הלכו מן סיני לקברות התאוה ולא היה חנייה בינתיים וזה היה להם לצער ביותר, אבל מה שהלכו אח"כ מקברות התאוה לחצרות היתה שם חנייה בחצרות ומחצרות היתה חנייה בפארן זה אין צער כלל, וזהו שאמרו לבטנו בדקו ג' ימים כלומר בלי חנייה בינתיים, וכאן בודאי היו יותר מן ג' ימים מן סיני לקדש ברנע אלא דחשיב כאן ג' ימים שהיו בלא חנייה בינתיים, וסמך על מה שכתב אח"כ וכ"כ היתה שכינה מתלבטת כו' דהיינו מה שהלכו בלא חנייה, ומ"ש רש"י כל אותו הדרך היינו מה שהיה דרך הלבטה ובצער לפי דעתם, כנ"ל נכון

(ג) ויהי בארבעים כו' ממי למד יעקב כו' רבים מקשים מאי קושיא דילמא ממי שלמד מיעקב הן ממאמר השם הן מצד הסברא כמ"ש רש"י אח"כ מפני ד' דברים כו' ה"נ במשה. ונ"ל לתרץ ע"פ הקדמתנו בפרשה זו שאמר תחלה אלה הדברים כו' שזהו דברי תוכחת משה מעצמו, וראייה שאמר אח"כ ויהי בארבעים שנה כו' משמע בהדיא דהתוכחה היתה לא בצווי הקב"ה, א"כ ממי למד זה לברך סמוך למיתה אדרבה הסברא נותנת להיות זריז במצוה כדרך שוב יום אחד לפני מיתתך, ואע"ג דזה אינו קשה כ"כ דשאני משה דידע יום מיתתו מ"מ טוב היה לו להקדים בשלמא ביעקב אמרינן ודאי ע"פ הקב"ה נעשה אע"פ שלא הוזכר בפירוש, משא"כ במשה דהכתוב מיעט בפירוש שלא נעשה ע"פ צווי השי"ת, ע"ז תירץ שלמד מיעקב שעשה בודאי ע"פ צווי הקב"ה. ואח"כ כתב הטעם למה באמת צוה הקב"ה גם ביעקב ומתרץ ומשום ד' דברים כו'

וחוזר ומוכיחו אין להקשות ממה שדרשו הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים, דהתם מיירי לאפרושי מאיסורא שרואה בחבירו שאינו פורש מהאיסור שהוכיחו עליו ועושהו פעם שנית חייב להוכיחו שנית, משא"כ דבשעת התוכחה לא עשו ישראל שום איסור אלא משום זהירות שלא יחטאו לעתיד עשה כן, דבר זה יהיה סמוך למיתה, אלא שעדיין קשה מה זה הטעם שלא יחזור ויוכיחו מה היזק יש בזה, ויש אומרים דרך דרש שלא יחטא המוכיח ויבא אותו שהוכיח לו ויחזור להוכיח את המוכיח לומר אתה מוכיחני ואתה בעצמך עושה כן גם זה הבל דמה הפסד יש בזה. אלא נראה ע"פ מה שאמרתי, דכאן לא היתה התוכחה רק על העתיד שלא יחטא, ודבר זה אין לו זמן קבוע וא"כ בכל יום יצטרך לעשות כן, אלא ודאי יש זמן קבוע דהיינו סמוך למיתה והטעם כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ז) דהיו שם בריוני ור' זירא היה רגיל להוכיחם וכשנפטר ר' זירא אמרו הבריוני עד האידנא היה ר' זירא מוכיח אותנו השתא דנח נפשיה מי יוכיחנו הרהרו תשובה בלבייהו, זה הטעם עצמו גם כאן שלא יסמכו על תוכחה שנייה ומה שאמר שלא יהא חוזר ומוכיחו היינו שהעם יאמרו כן כל שהוא סמוך למיתת המוכיח מי יחזור ויוכיחנו משא"כ בחייו יסמכו על תוכחה, שנייה ולא ישימו לב על תוכחה ראשונה

(ה) הואיל, התחיל כמו הנה נא הואלתי. ובפ' וירא פירש"י הואלתי רציתי כמו ויואל משה. ול"ק מידי דהתם כתיב ב' פעמים הואלתי, ופשוטו של הואלתי הוא לשון התחלה, ע"כ לא פירש"י שם על הואלתי הראשון שהיה התחלה באמת, משא"כ דהואלתי השני שם א"א לפרשו התחלה דהא לאו התחלה היא, ע"כ פירש שם רציתי, אבל כאן מתפרש דוקא התחלה כפירוש הואלתי הראשון דשם, דא"א לפרש רציתי דלשון רציתי משמע שהיה מסופק בדבר אם יתקבלו דבריו, ע"כ אמר אני רציתי בכך אבל איני יודע אם אתה תסכים לזה, וזה אין שייך כאן דהא לא היה משה מסופק כאן בשום ענין, אלא הפירוש הוא כאן לשון התחלה. וצריך ביאור מה ענין התחלה לכאן והלא גם סיום היה שם, ולפי מה שזכרנו דמשה מעצמו אמר ההוכחה ברמז אלא שסמכו למה שצוהו הקב"ה לאמר אח"כ ה' אלהינו כו' הוה שפיר כאן דהפסוק עצמו אומר ענין זה שזכרנו דהך בעבר הירדן שנזכר בתחילה זהו התחלה של משה בענין זה קודם שיאמר ה' אלהינו שהוא ע"פ צווי השי"ת: