דברי דוד טורי זהב חלק ב רנא

רואין בהרוג חבורה של פגע, דאע"ג דלא הותרה מיתתו לב"ד דאין מבורר כל כך, אלא לפני הקב"ה מבורר הדבר וע"כ התיר דמו לגואל דם, והך ברזל הנזכר כאן לאו דוקא ברזל אלא דרך תחיבה קאמר וה"ה בקוץ אלא שדבר, בהוה, דעיקר החילוק אם נהרג ע"י הכאה או ע"י תחיבה כמ"ש בגמרא דברזיה מיברז, וקמ"ל בזה דלענין מיתת ההורג ע"פ גואל הדם כל שאפשר שנעשה ע"י תחיבה הן בברזל הן. בקוץ אע"פ שלא ראינו התחיבה מ"מ הותר דמו לגואל הדם דבר זה אנו יכולים ללמוד מפסוק ואם בכלי ברזל כו' דהיינו מיתה הרגילה ע"י ברזל בתחיבה שלגבי גואל הדם הותר לו להמיתו ואמרינן דגלוי וידוע לפני הקב"ה שזה הרגו ע"י ברזל כל שהוא. ואף שלכאורה לשון רש"י מורה שגלוי לפני הקב"ה שהמיתה יכולה לבוא ע"י ברזל, מ"מ האמת יורה דרכו שהכוונה כך היא כמו שאמרנו. והכל ניחא בס"ד

(יז) באבן יד, שיש בה מלוא יד. הקשה הרא"ם למה לי קרא זה הא כבר כתיב אשר ימות בה, ונדחק בג"א לתרץ ע"ש ולפי מה שזכרתי לעיל בסמוך לק"מ דודאי לא במילוי היד תליא מילתא דאילו אבנים קטנים מלא יד אינה ממיתים כמו אבן אחת גדולה אלא בכח היד תליא מילתא היאך יכול לזרוק אבן להמית כמ"ש הרמב"ם וז"ל ואינו דומה זורק ברחוק עשר לזורק ברחוק מאה עכ"ל. והיינו לפי האבנים אמדינן עד היכן כח הזורקן, וגם לשון התרגום מורה כן דאמר כמיסת די ימות בה דהיינו לפי כח הזורקן, נמצא דבעינן שתי אומדנות כמו שזכרתי

לו (יא) מחלה תרצה וגו', כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים, בפרק יש נוחלין (דף ק"כ) אמרינן כן, ואמר שם מסייע ליה לר' אמי דאמר בישיבה הלך אחר חכמה במסיבה הלך אחר זקנה דבי ר' ישמעאל תנא בנות צלפחד שקולות היו שנאמר ותהיין הווייה אחת לכולן, וכתב רשב"ם שקולות היו הלכך פעמים שהקדים זו לזו ופעמים איפכא כדדרשינן גבי אהרן ומשה הוא משה ואהרן שקולין היו ולא תסייע לר' אמי עכ"ל משמע דמאן דס"ל שקולות הן לא ס"ל דפעם אחת מנאן דרך גדולתן כו', וא"כ קשה, על רש"י דמביא שתיהן ולא אמר דבר אחר אלא ודאי דאין כאן מחלוקת, וכן נראה עיקר, ולשון רשב"ם מורה ע"ז דכתב ולא תסייע לר' אמי, משמע דאינו חולק רק על הסיוע לא על גוף הדרש, והיינו דתחילה אמר סתמא דתלמודא דמהך דרשה דלמעלה דרך גדולתן דמזה הוא סיוע לר' אמי דהיינו דכמו שיש חילוק ביניהם לענין חכמה כך יש חילוק ביניהם לענין החשיבות, דזה מרויח בחשיבות שלו לענין מסיבה וזה מרויח לענין ישיבה, אבל דבי ר' ישמעאל ס"ל דאע"ג דיש חילוק לענין חכמה אין חילוק לענין החשיבות והוה ממש כמו משה ואהרן דודאי משה הוה חכם טפי מאהרן מ"מ בעיני הקב"ה היו שוים לכל דבר , וא"כ אע"ג דאין חילוק לענין החשיבות מ"מ יש חילוק לענין המנין והוה חשיבות אחד לשניהם וא"כ דברי רש"י נכונים, ואין כאן סתירת דברים

חדושי בעל ויקהל משה שמות (ד ו) ברש"י מי שם פה לאדם, מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה ע"ד המצרי כו'. יש לדקדק בלשון רש"י שאמר מי למדך לדבר, דמשמע שטענת משה היה שלא היה יודע מה לדבר לפני פרעה, שדבר זה צריך לימוד וזה שייך לומר שילמד אותו הקב"ה מה לדבר, דאי כפשוטו שטענת משה היה שהיה כבד פה א"כ לא שייך לומר מי למדך רק מי נתן לך פתחון פה לדבר, וזה צריך ביאור

ונלע"ד לתרץ דבאמת טענת משה היה כן שלא היה יודע אז מה לדבר שדבר זה היה צריך לימוד. ולהבין זאת נקדים הקדמה מעולה שהביא בעל נחלת בנימין טעם לגלות מצרים שהיה משום שאדם בא על חוה בנדתה ובני הנדה באים עליהם נגעים וצרעת כנודע, לכן הוכרחו ישראל שהם בני אדם הראשון לקבל עליהם יסורין של נגעים, ולכן הוכרחו לבא דוקא למצרים ותחת יד פרעה שהוא התנין הגדול, ונודע שעיקר הנגעים הם על הנחשים כמשרז"ל הנהו חברבורות דעליהם נגעים נינהו וכשבאו ישראל תחת ממשלתם באו עליהם הנגעים ולכן כשיצאו ישראל ממצרים היה הקב"ה רוצה לגאלם ע"י משה, רק שיציאתם היה כמו טהרת המצורע וטהרת המצורע הוכרח להיות דוקא ע"י כהן רק כשאמר משה הנני לכהונה אמר הקב"ה ועתה לך ואשלחך, דבשלמא אם לא היה משה כהן לא היה יכול לשלחו לגאול את ישראל, דזהו טהרת המצורע ומוכרח להיות ע"י כהן דוקא כו', ע"כ תוכן דבריו אף שאינו לשונו ממש כי קצרתי ע"ש כי האריך בזה

ונ"ל דזהו ענין הסירוב של משה שאמר לא איש דברים אנכי. רק נקדים דאיתא בגמרא דשבועות (דף ו') כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן (בהלכות נגעים) אסור לראות את הנגעים, ובערכין (דף ג') איתא איפכא וז"ל, הכל כשרים לראות