דברי דוד טורי זהב חלק ב רכז

רש"י דבני קהת שהיה עליהם עבודת כתף אחר חמשים היו כשרים לשיר ולנעילה ולטעון עגלות, אבל בני גרשון ומררי דתוך נ' לא היה להם עבודת כתף רק עגלות ושיר ונעילה, אחר נ' נפסלו מן הכל. ויש לזה הוכחה מדכתיב שתי פעמי ולא יעבוד אלא דהכתוב מיירי מתרי כתות, דכת אחת דהיינו בני קהת יש בהם פסול דהיינו לעבודת משא אבל יש בהם הכשר והיינו ושרת את אחיו לשיר ולטעון עגלות ונעילה, אבל יש כת אחרת דהיינו גרשון ומררי שכלל עבודה לא יעבוד אחר חמשים, כנ"ל בזה

ט (א) בחדש הראשון כו' מפני שהוא גנותן של ישראל והקשו התוס' בפ"ק דקידושין (דף ל"ז:) דאיתא במכילתא פרשת בא דתלה הכתוב עבודה בביאת הארץ שלא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד בלבד שעשו בשנה השנית ע"פ הדבור ואם כן מהו גנותן, ותירצו דזהו הגנות שהיה להם חטא המרגלים שהוצרכו לשהות במדבר ארבעים שנה ולא היה החיוב לעשות פסח ואילו לא חטאו היו נכנסים מיד,

(ז) למה נגרע, א"ל אין קדשים קרבים בטומאה. קשה הא הם עצמם הקדימו ואמרו אנתנו טמאים ואפ"ה הקשו, ואם כן מה השיב להם שאין קרבים בטומאה, ותו הך קדשים שזכר משה ל"ל דאי בחולין אין איסור טומאה והיה די לומר אין קרב בטומאה דודאי על הפסח קאמרי ותו דלמה לא הקשו תיכף יזרק הדם בטהורים, דודאי הכי קאמרי תחילה אנחנו טמאים כו' למה נגרע דזה סותר את זה, דהם עצמם אמרו שהם טמאים וממילא הם גרועים משאר העם ומאי קושיא שלהם, אלא ע"כ שרצו לומר שיזרוק הדם בטהורים ולמה לא אמרו בפירוש באותו פעם דבר זה. ותו לשון משה מה יצוה ה' לכם, לשון מה משמע לשון מסופק, ומה הוא הספק, היה לו לומר אם יצוה ה' לכם דהיינו אם תעשו או לא. ונראה לפרש זה שהם שמעו כבר מפי משה במועדו דפירושו אפילו בטומאה ועכשיו אתה מונע אותנו מלעשותו בטומאה, והנה עתה שמגיע הדבר אלינו למה נגרע מן שאר בני אדם שהתרת, ובודאי יש חילוק בין דין פסח לשאר קדשים, א"כ גם בנו יש חילוק זה. אמר משה אין חילוק זה בין פסח לשאר קדשים לפרוש לענין טומאה נכון, כי אין סברא לחלק בקדשים, וכיון דפסח הוא בכלל קדשים ואנן קיימא לן סתם אין קדשים קרבין בטומאה משמע אפילו פסח, ומה שקשה לכם מה שהתרתי בטומאה, חילוק אחר יש והיו סבורים שהחילוק הוא לענין זריקת הדם שאם הוא בטהורים ואז יאכל הבשר לטמאים, ומשה חשב בלבו חילוק אחר דהיינו שאם הרוב טמאים אז דוחה את הטומאה, והם חשבו החילוק שזכרנו דיש חילוק בזריקה, ע"ז אמר ואשמעה מה ידבר ה' לכם, דהיינו איזה חילוק הוא אמת מהנהו תרי, והשיב הקב"ה איש איש כי יהיה טמא כו' דהיינו יחידים, ע"כ אמר כפל איש איש להורות דבשל רבים מיירי ולא ביחידים אז אין הטומאה נדחית אלא יעשו פסח שני וממילא נדע שמה שהתרתי לעיל היינו ברוב ישראל. זה נ"ל כפתור ופרח בס"ד

(י) או בדרך רחוקה כו' אלא שהיה חוץ לאסקופת העזרה. היינו כר"א דמפרש הפסוק אפי' היה אפשר לבא ולא בא עושה פסח שני, וכן איתא בפרק מי שהיה טמא (דף צ"ג) דאפילו הזיד בראשון חייב בשני ולא כר"ע דמפרש דרך רחוקה כל שלא אפשר לבא לשם בעת שחיטת הפסח, וקשה על ר"א מאי שנא מחגיגה דיש לה תשלומין כל שבעה והיינו למי שהיה לו אונס אבל לא, על מזיד וא"כ כאן שהיה לו אפשר לבא ולא בא למה יש לו תשלומין ונראה דהאי תנא ס"ל דשני לא הוה תשלומין דראשון אלא רגל בפני עצמו כדס"ל לרבי בפרק מי שהיה טמא (שם). ועל פי זה נראה לתרץ מ"ש רש"י אחר זה פסח שני יש לו דין אחר מפסח ראשון לענין שמותר להיות בבית אחד חמץ ומצה כו', שבזה יש טעם למה הוא רגל בפני עצמו לפי שיש לו דינים אחרים, וא"כ לא תקשה למה חייב בשני אפי' אם היה יכול לבא דזהו מזיד ואפ"ה חייב בשני

י (י) אני ה' אלהיכם מכאן למדנו כו'. פירוש כיון שיש כאן מלכיות עם זכרונות ושופרות אף בר"ה אע"ג דלא כתיב שם רק זכרונות ושופרות יליף מבנין אב מכאן דיש עמהן מלכיות ג"כ,

(יא) בחדש השני, נמצאת אתה אומר י"ב חדש חסר י' ימים כו' . איני יודע מה מלמדנו רש"י בזה, ונראה ליישב דקשה במ"ש לעיל או ימים בהאריך הענן כו' והיינו שנה, והיכן מצינו שחנו שנים עשר חודש, דחנייה הארוכה יותר היא כאן בחורב עד מדבר פארן וזה לא היה שנה שלימה, דבר"ח סיון של שנה ראשונה התחילה החנייה ובעשרים באייר בשנה השנית נסעו משם, ותירץ דלא חסרו אלא עשרה ימים וכיון דרובו של אייר היתה החנייה עדיין הוה כאילו היתה כל אותו חודש ונחשב לשנה שלימה

(יב) במדבר פארן, קברות התאוה כו' מתרץ בזה דבפרשת מסעי חשיב שם נסיעה ממדבר סיני, חנו בקברות התאוה

(ל) אל ארצי ואל מולדתי, אם בשביל נכסי כו'. קשה על, יתרו גר צדק מה חשב בדעתו להניח קדושת א"י בשביל נכסי ח"ל שהם

חולין ובפרט שהבטיחו משה ליתן לו מטובת