דברי דוד טורי זהב חלק ב רכג

אבל זה אינו דא"כ יחסר במקרא תיבת יטמא והכי יש לו לומר כל טמא טמא לנפש ויהיה יטמא קמא טומאה ממש והטמא השני פירושו עצמות, אלא, ע"כ דטמא הנזכר בפסוק הוא כפשוטו טומאה ממש, וע"ז אמר התרגום מסאבא, ומה שאמר רש"י טימי לשון עצמות הוא מה שנזכר בתרגום והוא פירוש על תיבת לנפש בתיבה זו מורה על עצמות אדם שמת כבר ואין שם רק עצמות, אלא דקשה דבפרשת אמור על לנפש לא יטמא תרגם התרגום על מיתא וכאן ובפרשת בהעלותך בפסוק ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם תרי זימני שם, תרגם טמא נפשא דאנשא דהיינו עצמות. ונראה לע"ד דודאי תיבת, לנפש הנזכר אצל טומאה מורה על מת , אלא דבפרשת אמור דבאה האזהרה שלא יטמא הכהן באם ימות לו מת דהיינו שיתעסק עמו, ע"כ א"צ להזכיר שם עצמות המת אלא. מיירי במת לו מת ומונח לפניו שלא יהיה לו עסק עמו זולת בקרובים הנזכרים שם, אבל בפרשת בהעלותך, מדבר בטמאים שנטמאו בעצמות יוסף כדאיתא בגמרא (סוכה דף כ"ה) ובמדרש ועליהם באה האזהרה הנזכרת כאן דיצאו מן המחנה, ע"כ זכר התרגום עצמות, וזהו שאמר הכתוב טמאים לנפש אדם דהיינו נפש שהיתה באדם והיינו העצמות, ואע"ג דכאן לא נזכר רק לנפש לחוד ולא אדם, מ"מ חד ענינא דפסוק זה הוא אזהרה על המתטמאים בעצמות יוסף שיצאו מן המחנה, ע"כ זכר התרגום כאן ובפרשת בהעלותך טמי נפשא דאנשא דהיינו עצמות המת משא"כ בפ' אמור והרא"ם פלפל בזה ולא מצאתי נייח לי וכאשר כתבתי בס"ד נ"ל נכון מאד

(יג) ועד אין בה כו' אפילו עד אחד. כתב הג"א אע"ג דקי"ל דבכ"מ שנאמר בו עד פירושו שנים עד שיפרוט. הכתוב אחד מדכתיב לא יקום עד אחד באיש, מ"מ כאן הוה כאילו כתוב אצלו אחד דאי פירושו למידק הא יש כאן שנים שזינתה פשיטא שאינו שותה ואם בא לומר שנים אין כאן אבל אחד יש כאן ואפ"ה שותה זהו פשיטא דהא בכל התורה ע"א לאו כלום הוא, אלא ע"כ דהוה כאילו כתיב בהדיא עד אחד אז שותה. ולא דק דבגמרא רפ"ק דסוטה (דף ב') אמרינן בפירוש דהך ועד אין בה מיירי בשנים הא ע"א ישנו ולק"מ כאן דסידורא דקרא הכי הוא, לא מיבעיא דהוה מעילה בבעלה ואסורה עליו ומעלה בו מעל אם ודאי, ושכב איש אותה בבירור דאין כאן שותה, אלא אפילו דאם ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ע"פ אחד, וזהו שסיים ועד אין בה, פירוש שנים אין בה אבל אחד יש בה על הטומאה גם בזה אינה שותה אלא אסורה לבעלה כ"ז שלא נתפסה, וע"א דמהני כאן הוא מפני שכבר נסתרה וגם ועבר עליו רוח קנאה נמצא שיש כאן קינוי וסתירה ע"כ אסורה אפי' בע"א על הטומאה, ואח"כ אמר או עבר עליו רוח קנאה כו' והיא לא נטמאה, פירוש שלא היה כלל עד על הטומאה ולא היה שם רק קנאה וסתירה לחוד או והביא את אשתו אל הכהן, והא דאמר רש"י אפילו עד אחד, פירוש לענין איסור על בעלה ולא מהני שותה ולא מיבעיא אם יש כאן שנים שאסורה אלא אפילו באחד אסורה. זהו ברור בדברי רש"י

ועד אין בה לטומאה, אבל יש עדים בסתירה. בריש סוטה פליגי ר' אליעזר ס"ל דבסתירה סגי בע"א או ע"פ עצמו ובקינוי צריך שני עדים ור' יהושע ס"ל בקינוי וגם בסתירה צריך שני עדים, ורש"י נקט בסתירה שני עדים והיינו כר' יהושע דר"א שמותי הוא ומן הקנוי לא זכר כלום, וקשה למה לא זכר דגם בקנוי צריך שני עדים כר' יהושע כמו שזכר סתירה. ונל"ת דלימוד ר' יהושע מכח בה דדריש בה דהיינו לענין טומאה סגי בע"א, אבל לא בקנוי ולא בסתירה אלא צריך שני עדים. והדיוק הפשוט הוא לענין סתירה דאמרינן בגמרא לר"א דסתירה אתחלתא דטומאה היא, ממילא הוה הדיוק שפיר דוקא לטומאה עצמה סגי בע"א אבל באתחלתא דידיה צריך שני עדים, אבל הדיוק דקנוי הוא אינו פשוט כ"כ ע"כ לא זכרו רש"י אע"פ שהוא אמת לפי הדין מ"מ רש"י לא נחית אלא לפשוטו

(יח) המרים, על שם סופן. בגמרא פרק ג' דסוטה (דף כ') אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר לתוך המים מ"ט דאמר קרא מי המרים שמרים כבר, ופירש"י אלמא מחמת דבר אחר הם מרים ואין מרירה ע"ש קללת בדיקתם דהא מקמי מחיקה לאו בני מבדק נינהו עכ"ל. וא"כ תימה על רש"י שלא פירש כן ואין דרכו של רש"י לפרש הכתוב נגד הגמרא ונ"ל דרש"י ס"ל דבגמרא לא דרשינן אלא היתור דה"א של המרים, דסגי למכתב מרים, אלא דמורה על מה שלא נזכר בכתוב דהיינו שיתן לתוכם דבר מר, אבל בלא ה"א עכ"פ צריך פירוש מה הוא מרים למה נקראו מרים קודם המחיקה אלא על שם סופן כמו שפירש"י, ולא בא רש"י כאן לתרץ היתור דה"א

(יט) והשביע כו' אלא שמצוה לפתוח בדיני נפשות תחילה לזכות. אעתיק לך מהקדמת ספרי טו"ז על היו"ד שם מה שנשמט שם מהדפוס מקצת מן ההעתק הזה, וז"ל בתוספות בפרק האומר בקידושין (דף ס"ב) בענין התנאי של סוטה אם לא שכב איש אותך הנקי ואם שכב חנקי כתבו התוס' וז"ל, וקשה הא כל תנאי מבני גד ובני ראובן גמרינן ליה