דברי דוד טורי זהב חלק א צט

והיה רב איכותו של המין במצרים יותר ממה שהיה בימי יואל, לפיכך אמר ואחריו לא יהיה והנה אמר כמוהו לא נהיה, כי היו ארבעה מינים ושבמצרים לא היה אלא מין אחד עכ"ל ועוד כתב כי הארבה במצרים לא היה אלא מין אחד ואע"פ שאמר (תהלים ע"ח) ויתן לחסיל יבולם (שם ק"ה) וילק ואין מספר, הארבה היה עיקר ושני המינים באו עמו לפיכך לא נזכר בתורה אלא הארבה ולא היה אלא פעם אחת , וזה היה ד' מינים גזם ארבה ילק חסיל ובאו בד' שנים זה אחר זה כמ"ש יתר הגזם וגו' וזאת הרעה לא היתה עד אותו זמן עכ"ל. ועם כל זה לא נתיישב לי דעת רש"י שמשמע מלשונו שגדלות של יואל היה מחמת רבוי מינים לא מחמת אורך הזמן. והנלע"ד דודאי בימי משה לא היה אלא מין אחד דהיינו ארבה אלא שהיה שמו ג"כ, ילק וחסיל מאיזה טעם. כמו שאתה צ"ל גבי חנמל שדרשו רז"ל חנמל שהיה בא חן ומל והיה מולל את ירק העץ ועשב לאכלו, ה"נ גבי אלו ג' השמות שהיו לארבה בשביל איזה טעם, ומש"ה לא הוזכר בתורה רק ארבה אלא שבתהלים כפל הענין במלות שונות, כדרך הפסוקים בהרבה מקומות, משא"כ דיואל דכתיב בהדיא יתר הגזם אכל הארבה ש"מ דכל אחד בפני עצמו היה מין מיוחד, ועדיין צ"ע במ"ש בשל יואל היה כבד משל משה ע"י הרבה מינים ביחד ארבה ילק חסיל כו', וביואל פירש"י כמוהו לא נהיה לבא כל המינים הללו זה אחר זה אבל מין ארבה לבדו לא היה כמו אותו של מצרים עכ"ל, הרי לא היו ביואל יחד ונ"ל דהך ביחד דהכא לאו ביחד ממש קאמר אלא רצופים זה אחר זה

(כא) וימש חשך, ויחשיך עליהם חושך. נראה פירושו דקרא לפ"ז, דתחלה אמר ויהי חושך על ארץ מצרים, דהיינו בלילה יתוסף החושך יותר מבטבע של לילה ואותו חשך יהיה נמשך גם בזמן שראוי להיות יום לא יהיה יום אלא החושך יהיה נמשך עוד כאילו הוא ערב. וזהו וימש דנקט רש"י שהוא לשון אמש,, פירוש ערב, ר"ל שימשך עוד הערב, על זה אמר וימש חושך ממילא תתחיל קללת חושך לעת ערב. ואונקלוס תירגם לשון הסרה, פי' דהך וימש חושך הוא נותן זמן אימתי תתחיל קללת החושך, ע"ז אמר שיתחיל אחר שיסור חשך של לילה וראוי להיות יום. ועל זה, קשה דהא כתיב וימש בוי"ו נוסף על מה שאמר תחלה ויהי חשך כו' דהיינו קללה נוספת על קללת ויהי חושך, אלא ודאי שתתחיל בערב בענין תוספת חושך ואח"כ ימשך עוד ולא יפסק

(כב) ויחי חשך כו', ולמה הביא עליהם חושך. בכל המכות יש טעם במדרש, ורש"י הביא תחילתו לעיל פרשת וארא, אלא דהוצרך להביא כאן בפירוש טעם זה, דקשה בזה מנין היו המצריים יודעים שלישראל אין חושך, מה שאין כן בשאר מכות ראו ההבדל. ותירץ דבכוונה היה באמת כן כדי שלא יראו מצריים מיתת רשעי ישראל ועוד שבודאי ידעו ההבדל מחמת שיגידו ישראל כליהם במקומותיהם באותן הימים. וכיון שהביא רש"י אחר מה שכתב שהיו שני מיני חושך, משמע דלכוונה זו היה כן לפי שיש שני טעמים האחד חושך הראשון דהיינו משום טעם הראשון דדי בזה חושך שאינו מוכפל וחושך מוכפל הוא בשביל, טעם השני שהיו ישראל נכנסים לחדריהם ולא ישמעו המצריים קול פסיעותיהם מחמת הפסק ממשות החושך

שלשת ימים, שילוש של ימים אין בזה נפקותא לענין זמן המכה דבכל ענין היתה המכה ג' ימים רצופים, אלא דמתקן הלשון דתי"ו של שלשת מורה על דביקות לימים, ולכאורה הוא אינו דבוק דשלשה הוא ענין בפני עצמו וימים הוא בפני עצמו. לזה תיקן ואמר דקאי על ענין השלישות שבזה הוא של ימים, ע"כ דבוק שפיר לימים, משא"כ בתיבת שלשה שהוא מוכרת מן התיבה שאחריו, וכן בשבעת ימים. וטרציינ"א בלעז, כמו בלשוננו אא ושטיינ"א הוא שביעית ויש רוצים לעשות נפקותא בין שלשה לשלשת לענין ימים שלימים או רצופים, והוא דבר בטל רק בהרבה מקומות שזכר רש"י לזה פירש כן

(כו) לא נדע מה נעבוד, שמא ישאל יותר ממה שיש בידינו. יש לתמוה וכי ס"ד שיבקש, השי"ת מן האדם יותר ממה שיש בידו. ונראה לדקדק עוד לשון מה נעבוד היה לו לומר כמה נעבוד. אלא הענין דפרעה אמר לכו עבדו כו' בפה דהיינו תפלה שהיא עבודה שבלב, השיב משה גם אתה תתן לנו זבחים ועולות, כי יש עבודה בקרבנות דוקא, ועל זה סיים כי ממנו נקח לעבוד את ה' לא בעבודה של תפלה ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה', פירוש מה תהיה העבודה, אם בתפלה אם בקרבנות, כי שמא תהיה העבודה בקרבנות, ע"כ צריכים אנו להזמין א"ע לכך דכל מה שיש לנו לתקן אנו צריכין לתקן. ומ"ש הפסוק ואנחנו לא נדע לא בא לתת טעם על גם אתה תתן אלא לתרץ למה לקחו באמת הבהמות הלא סגי בלאו הכי ולעשות העבודה בפה, על זה אמר דאין אנו יודעים אם יתרצה בכך דשמא יצוה לנו לעבוד בקרבנות, ולקרבנות מוכרחים אנחנו לקחת כל בהמתנו, כי אין אנו יודעים כמה יצוה להקריב

(כט) כן דברת, יפה דברת ובזמנו דברת כו' כיון לשני דברים, האחד על הזמן ששוב לא יבא משה אליו להיכלו, שנית שבדברו של פרעה מרומז הדיוק שאמר אל תוסף ראות פני שמשה לא יבא אליו, אבל הוא ילך אל משה, על זה אמר יפה דברת, ושניהם מרומזים בלשון