דברי דוד טורי זהב חלק א צח

כו' והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה ולא נתמלאה סאתה עדיין, מש"ה אתה עדיין לא נעשית כלה עד שתתמלא סאתך. וזה דבר נכון מאוד בס"ד: פרשת בא (א) ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, והתרה בו, לכאורה משמע דהתראה זו מה שנזכר אח"כ שאמרו משה ואהרן אל פרעה עד מתי מאנת כו', וכ"פ הרא"ם דלא הוצרך לכתבה בדברי ה' למשה כי סמך על מה שנזכר בדברי משה אח"כ. וק"ל דאם סמך הפסוק על זה היה לו לשתוק לגמרי מלהזכיר שצוה השי"ת למשה שיתרה, או היה לו להזכיר ענין ההתראה מה הוא תו דכאן לא בא הצווי אלא למשה לבד שיבא לפרעה ואח"כ נזכר שבאו משה ואהרן אל פרעה ואמרו שניהם אותה התראה וא"ל דמ"ש למשה הוה כאילו אמר גם לאהרן, דא"כ אמאי הזכיר בפרשת שמות וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, ותו קשה מאי כי אני הכבדתי, מאי כי דאינו מתיישב בד לשונות של כי. ע"כ נלע"ד דכאן יש שני ענינים, דתחילה בא הציווי למשה לחוד שידע פרעה הכבדת לבו ויודיענו הדבר הזה עצמו אשר אני הכבדתי את לבו וידע להזהר בזה למען שיתי כו', כי כן מדתו של השי"ת שמודיע תחילה אשר יעשה אח"כ והוה כאילו אמר ואמור לו אני הכבדתי וע"כ אמרו לו אח"כ התראה, ואח"כ באו משה ואהרן ואמרו ההתראה הנזכרת, שם

שיתי, שומי שאשית אני. הרא"ם טרח לפרש כוונת רש"י לאפוקי משאר פירושים של שיתה. ותמוה הוא דהא לעיל כתיב כי שת לי אלהים זרע אחר כו' ולמה לא פירש"י שם כלום, וכן גבי וישת לו עדרים. אלא נ"ל דמצינו האי תיבה גופה בענין אחר דהיינו שיתי כליל צלך בתוך צהרים (ישעיה ט"ז) ויש שני חילוקים בין הך שיתי לדהתם דהתם הוה לשון ציווי כמו שימי במשקל אמרי, ותו יש חילוק בענין היו"ד דשם הוי היו"ד להורות על לשון נקבה כמו אמרי, דברי, וכאן לא שייכי שני אלו, דציווי אין כאן דלמי יצוה. על כן כתב רש"י לשון שימי דבזה אין שייך לשון ציווי אלא שימי בחיר"ק הוי צווי כמו שלזכר אומרים הצווי בלשון שימה או שים כן אומרים לנקבה שימי משא"כ בלשון שומי אין מורה על צווי, אח"כ פירש שגם היו"ד של שיתי דכאן אינה מורה על ציווי לנקבה אלא כמו ביתי דהיינו בית שלי ה"נ שימה שלי פירוש שאני אשית, כנ"ל ברור בזה

(ב) התעללתי, שחקתי, כמו התעללת בי. ושם שייך לפרש לשון מעללים דא"כ היה לפרש מה, הן

המעלליםף

(ג) לענות, כתרגומו לאתכנעא. אבל לא מגזרת עינוי דמי ביקש עינוי ממנו: (ה) את עין הארץ את מראה הארץ. הרא"ם פירש עין הארץ מראה הארץ היינו ניצוץ השמש ולא נראה דאין זה נקרא, מראה הארץ אלא מראה שמש ואדרבה רש"י בא לאפוקי שלא תפרש את אור הארץ דהיינו השמש שתהיה מכוסה באויר מחמת פריחת הארבה אלא מראה הארץ ממש קאמר שהכיסוי יהיה ממש על הארץ בשכיבה על הארץ, וזו היא קללה גרוע טפי מכיסוי שהוא בפריחה דהוא אינו קבוע כ"כ, משא"כ בכיסוי דלמטה בשכיבתם ונראה דרש"י דייק לשון עין הארץ דאמר תחילה ואח"כ סתם הארץ, אלא דתחילה אמר מראה הארץ היינו מראה הארץ בכללה כל מה שהאדם רגיל לראות ואח"כ אמר שהרואה לא יוכל לראות אפי' חלק קטן מהארץ ואע"פ שכאן לא נזכר מכיסוי שבאויר מ"מ נזכר אח"כ כמ"ש ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ להורות על שני הכסויים

(יד) ואחריו לא יהיה כן וכו', אבל של משה מין אחד הקשה הרמב"ן שהרי כתוב ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה, וכתוב אחר אומר ויבא ארבה וילק ואין מספר. ואולי יאמר הרב שהיה מין הארבה של משה גדול משל יואל ושאר המינים של יואל גדולים משל משה ואלה דברים בטלים עכ"ל. וכתב הרא"ם שתירוץ הרמב"ן בשיטת רש"י הוא אמת מצד זה שמין הארבה לחוד של משה היה גדול משל יואל אלא דמ"ש הרמב"ן בזה דשאר מינים של יואל היו גדולים משל משה בשאר מינים ומין ארבה היה של משה גדול משל יואל אבל לענין מנין המספר של המינים היו שוים, זהו דבר בטל לומר שתפליג התורה בשל משה מפני מין אחד שהיה גדול בשל משה ובשאר מינים היו מינים של יואל יותר גדולים משל משה. אלא הענין דבשל יואל היו מין יתר דהיינו גזם דבשניהם היו ילק חסיל וארבה, וזהו הגדלות דיואל דהיינו מצד מין הגזם, אבל גדלות דמשה היה מצד מין הארבה לחוד שהיה גדול משל יואל ברבוי עכ"ד. ועוד הגיה בדברי רש"י שכתב אבל של משה מין אחד וכמוהו לא היה כו' מוחק וי"ו דוכמוהו וצ"ל כמוהו כלומר דעל מין האחד לחוד קאמר. ואינו מתיישב כלל בדבריו, חדא למחוק כל הספרים, שנית דאין שייך לומר מינים הרבה בשביל מין אחד יתר ובג' הם שוים, ותו קשה דאם באת לחשוב מה שנאמר בתהלים נחשוב נמי חנמל שהרי נאמר שם ושקמותם בחנמל, ופירש"י שם מין ארבה, וא"כ הוה עוד מין אחד במצרים מה שלא היה בימי יואל והרד"ק כתב ביואל, וז"ל אותו של מצרים לא היה אלא מין אחד והוא הארבה