דברי דוד טורי זהב חלק א לט

ל"ת דאו בניך קאמר אלא בניך ודאי קאמר קשה דהא מתחילה אמר מי יש לך פה לשון ספק ומשמע דאפשר שאין לו בנים ובנות אלא דגם זה לשון ספק ולשון או קאמר

ובניך, בני בנותיך הנשואות, דאי על בניך ממש קאמר היה לו להקדים קודם חתן דפשוט שיציל בניו קודם חתניו אלא על בני בנותיו קאמר

(יד) חתניו, שתי בנות נשואות כו'. היינו מדאמר אחר כך לוקחי בנותיו ש"מ שהאחד קאי על הנשואות והשני על הארוסות אבל א"ל איפכא, דודאי חתניו מן הנשואין קודמין לו להצילם מן חתניו מן הארוסין והיותר מסתבר אמר תחילה. והא דנקט רש"י שתי בנות היו לו בעיר נראה דיליף מן לוקחי בנותיו שהם ארוסות דהיינו אותן שנשארו עמו במערה כמ"ש אח"כ שתי בנותיו ממילא ה"ה הנשואות היו שתים, ונראה הוכחה לזה מדאמר לוקחי בנותיו ולא אמר ולוקחי דהא כ"א הוא בפני עצמו אלא להקיש הנשואות להארוסות שהם במספר אחד

(טו) ויאיצו, ודחיקו מהרוהו. נראה דבזה מתורץ מ"ש לשון רבים דהא מלאך אחד הצילו כמ"ש בסמוך דאין שני מלאכים עושים שליחות אחת, אלא דלענין המהירות לשלחם היו שניהם מסכימים דגם אותו שהשחית היה חפץ להוציאו מהר כיון שלא יכול לעשות שליחותו כל זמן שלוט שם

(יח) אל נא אדני, בבעו כען ה'. הך כען הוא ט"ס כי אינו בתרגום ואדרבה התרגום מפרשו להך נא לשון בקשה כמ"ש רש"י. אבל נא השני הוא לשון עכשיו כתרגומו הא כען

כ) העיר הזאת וכו' בן צ"ט שנה. שנאמר ואברם בן צ"ט שנה בהמלו כו' ואז בא מלאך אחד להפוך את סדום

הלא מצער היא. עונותיה מועטין,. בפ' שבועת העדות מאי קרובה והיא מצער אילימא דמיקרבא וזוטרא הא חזו לה אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין ואם כן קשה על רש"י שפירש אחר כך ופשוטו של מקרא כו' דא"כ קשה קושיית הגמרא הא חזו לה, בשלמא מה שאמר והיא מצער יש לתרץ דה"ק שתהיה גם העיר, ניצלת עבורי כיון שהאנשים בה מעטים אלא דמ"ש קרובה נשאר עדיין קשה הא חזו לה. וי"ל דה"ק תהיה גם העיר ניצלת עבורי כיון שאני אהיה שם, וכ"ת כל כמה שאיני שם תחרב ואין מגין על החרון אף לזה אמר שקרוב לנוס שמה ולא יהיה שהות קודם בואי דקרובה היא והוה כאלו אני כבר שם: (כב) כי לא אוכל. אתה למד כו' אף על גב, דזה נלמד לעיל מדכתיב ויאמר המלט ולא ויאמרו כמ"ש רש"י שם, שאני התם דבהצלה מיירי הוה אמינא דבהצלה שאין מתנגד לזה סגי במלאך אחד אבל בהשחתה שיש כאן הרבה מתנגדים לזה אה"נ שהיו שנים הופכין קמ"ל כאן שאפילו בזה לא היה רק אחד. אלא דק"ל למה, כתב רש"י מכאן ולא יליף לה מלשון הפכי שהוא ג"כ לשון יחיד ורש"י עצמו הביאו ריש הפרשה אלא דהקדים שם ראייה לא אוכל קודם הפכי ובודאי לא לחנם הוא. ונראה דאי משם הו"א שאע"פ שהיו כולם שם חלקו כבוד לגדול שבהם, אלא שכאן אמר לא אוכל היה לו לומר רבותא טפי שאפילו כולם לא יוכלו וע"כ כתב רש"י שם תחילה מן לא אוכל כי הוא עיקר

(כד) וה' המטיר הוא ובית דינו. גם בפסוק וה' הכה כל בכור פירש רש"י כן ולעיל גבי וה' אמר המכסה אני לא פירש כלום וכן וה' פקד את שרה. ונ"ל דלא הוקשה לו הוי"ו לחוד דזהו לשון הפסוקים אלא שהוקשה לו דכאן דמורה על דין וכן בפסוק הכה כל בכור היה ראוי להזכיר שם אלהים שהוא דין ולא ה' שהוא רחמים. בזה מתרץ דכאן שאמר וה' הוא בא ללמד שה' שהוא רחמים הסכים על הב"ד שלמעלה שהוא דין וכמ"ש רז"ל שהרשעים מהפכים מדת הרחמים לדין ולפעמים כתב מדת הרחמים בדין הרשעים מטעם זה כיון שכבר הודיענו הכתוב במקומות אלו שכתב וה' ומש"ה במקום שנזכר וה' על מדה טובה לא הוצרך להזכיר דל"ק שם רק הוי"ו לחוד וזהו אינה קושיא כ"כ אלא דבמקומות שמורה על דין אנו מוכרחים לומר שהוי"ו מורה על הב"ד והרא"ם דחק עצמו בחנם בתירוץ על קושיא זו: המטיר על סדום. בעלות השחר. פי' דלא קאי וה' המטיר על מה שלפניו שהשמש יצא שהרי כתיב וכמו השחר עלה כו'. ואין להקשות הא כתיב כי לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה ולא בא אלא ביציאת השמש. י"ל כי מן השחר ירד המטר אלא שהיה תלוי באויר עד יציאת השמש כמו שדרשו רז"ל על אבני אלגביש כיוצא בזה. ודרך זה נ"ל נכון מאוד במה שפירש"י אחר זה דתחילה מטר כו' והקשה הרא"ם על זה הא כתיב ימטר על רשעים פחים אש וגפרית כו' וכן הנני ממטיר לכה לחם מן השמים דלא שייך לומר כמו שאמר כאן. וע"פ מה שזכרנו יש לתרץ זה דכאן אמר וה' דהיינו הוא ובית דינו דמלת ה' הוא רחמים וצירף אליו דין בית דינו ונמצא דע"כ צריך שיהיה כאן ג"כ רחמים דאל"כ לכתוב אלהים שהוא דין גמור אלא ודאי שיש כאן גם רחמים ועל זה קשה מהו הרחמים בכאן, ותירץ דמצד הרחמים היה שהיה תחילה מטר אולי ישובו ומצד הדין נעשה אח"כ אש וגפרית. אבל