דברי דוד טורי זהב חלק א לה

ה"ק דהסולת תלוש לעשות אותו עוגות מכלל דיש לישה אחריתי בלא עשיית עוגות אלא לעמילן של טבחים: לז) בן בקר רך וטוב. שלשה פרים. בפרק הפועלים א"ר יהודה בן בקר חד רך שנים וטוב שלשה ואימא חד כדאמרי אינשי רכיך וטב אם כן לימא רך טוב מאי וטוב ש"מ לדרשה ואימא תרי מדהא לדרשה הא נמי, לדרשה ולמה לי ג' בחד סגי א"ר חנן בר אבא כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל כדפירש"י כאן., ויש ליתן טעם למה דוקא לשונות ולא חתיכות אחרות, וי"ל דבשאר חתיכות אין חילוק באותה חתיכה עצמה במקום זה או במקום אחר ממנו משא"כ בלשון, שיש טעמים מחולקים בין קצה זה לקצה אחר והוא רצה להראות בפניהם שכוונתו שלא, לעשות קנאה ביניהם ומ"ש בחרדל מנא להו זה. נראה דנפקא להו מדכתיב ובן הבקר אשר עשה מה עשייה שייך כאן אלא כפירש"י אשר תיקן דהך עשייה היא תיקון למאכל דהיינו חרדל שהוא תיקון להמאכל כמו שמצינו ועשתה את צפרניה דהיינו תיקון ה"נ כן

אל הנער וגו', זה ישמעאל נראה דהוקשה לו דהכתוב סותר ע"א דתחילה אמר שהנער עשה אותו ואח"כ אמר ובן הבקר אשר עשה היינו אברהם ובהדיא אמרינן בפרק הפועלים דבן הבקר אשר עשה אברהם ע"י עצמו זכה שנאמר ורוח נסע מאת ה' כו' גבי שלוים, אלא דע"כ מעשה הנער נחשב למעשה עצמו כי נתכוין לחנכו במצות, ואמרינן בגמרא שם דכל פר מהג' נתן לנער אחד והיינו כדי לחנך כולם במצות ומש"ה כתיב לעשות אותו ולא אותם שהרי שלשה פרים היו,

(ח) ובן הבקר וגו' קמא קמא שתיקן. פירוש שנגמר בישולו, והוכחה לזה מדהזכיר בן הבקר ולא בני הבקר שהרי ג' היו וא"ל א"כ מנלן שהיו ג' נערים שמא נתכוין ג"כ לזה שתיקן קמא קמא דא"כ תרתי ל"ל בזה

ויאכלו. נראין כאוכלין. התוס' כתבו דבסדר אליהו רבה אמר שממש היו אוכלים מפני כבודו של אברהם

מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג. מקשים שמא שאני כאן שנדמו לו תחילה כאנשים שלא יצטער עבור אורחים, ונ"ל דזה מוכח דאל"כ היה להם לומר לא נאכל אצלך, כמו שאמר המלאך אל מנוח אם תעצרני לא אוכל כו' אלא ודאי שלא לשנות מן המנהג

(ט) ויאמר אליו, נקוד על אי"ו. דברי רש"י אלו הם בב"ר,. ובפרק הפועלים איתא תניא משום ר' יוסי למה נקד על אי"ו שבאליו למדה תורה דרך ארץ שישאל באכסניא שלו והאמר. שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל ע"י בעלה קאמר פירש"י באכסניא אשת אושפיזא. ע"י בעלה לא שישאל לה לשלום אלא לבעלה ישאל מה שלום הגבירה ועל מ"ש למדה תורה ד"א פירש"י אי"ו שלו נקוד והלמ"ד אינה נקודה דלא היו צריכים לשאול דיודעים היו שהיא באוהל דכל נקודה עוקרת התיבה שאינה אלא לדרשא ודרש מינה דרך ארץ, והתוס' כתבו שם דאיתא בב"ר למה נקוד על אי"ו אמר ר"ש כ"מ שכתב רבה, כו' כמ"ש רש"י כאן וכאן שהנקודה רבה אתה דורש את הנקודה איו אברהם א"ר עזריה כשם שאמרו לו לאברהם איה שרה כך אמרו לה לשרה איו אברהם וה"נ הוה פירושא הכי אבל לפירש"י דמש"ה נקוד דעל חנם שאלו לו קשה דהיה לו לנקוד על איה שרה דהוא עיקר השאלה ששאלו עליה עכ"ל. וק"ל על פירש"י דלמה הוצרך לנקוד כלל דמגופא דקרא נלמוד דרך ארץ כיון שיודעים היו היכן היא ואפ"ה שאלו אלא ודאי משום דרך ארץ. ונראה לתרץ וליישב ג"כ קושיית התוס' על רש"י, דהיינו דרש"י עצמו קשה לו קושיית התוס' למה נקוד על אי"ו דוקא וניחא ליה בזה דאי מגוף הפסוק לא ילפינן אלא לאיש על אשה כמו שאמרו איה שרה אבל לא לאשה על האיש לכך נקוד על אי"ו דגם לאשה שאלו על האיש וזהו שפירש"י באכסניא אשת אושפיזא לשון זה כולל הן לאשה על בעלה האושפיזא בין להאיש עליה נמצא דב"ר והגמ' ורש"י הם לאחדים, אלא דקשה לב"ר ורש"י שחלקו בין כתב מרובה לנקודה רבה ומה הוצרך לנקוד כאן על אי"ו לא לנקוד רק על למ"ד של אליו נמצא כתב רבה על הנקודה ותדרוש הכתב דהיינו איו. ונ"ל דאם אין אלא נקודה אחת על התיבה הוה כאילו נעקרה כל התיבה ומורה על היפך מן התיבה שהיא לפנינו וכמו דאיתא על ולא ידע בשכבה ובקומה דנקוד על וי"ו של שבקומה להורות שידע בקומה כדאיתא שם. אבל כשיש נקודות הרבה דהיינו משתים ולמעלה אז אינם מורים על ביטול התיבה והיפוכה אלא תוספת דרשה והיינו אם הכתב מרובה מכניסים הדרשה הנוספת בתוך אותיות הכתב ואם הנקודה מרובה מכניסים הדרשה הנוספת בתוך אותיות הנקודה וזהו דוקא אם אין הכל נקוד רק קצת אותיות אבל אם כל התיבה נקודה לא שייך כאן דרשה נוספת אלא ביטול התיבה כההיא דבפסוק הנסתרות דנקוד על לנו ולבנינו על ביטול התיבה כדפירש"י שם לדרוש אף על הנגלות לא יענשו רבים כו' (ושם נזכיר עוד מזה אם יגזור ה' בחיים ברוב רחמיו ב"ה) וא"כ ל"ק כאן למה לא נקוד רק הלמ"ד דא"כ היה מבטל התיבה כולה ולדרוש להיפך. מן התיבה וזה אין ענינו כאן דדרשה דאיו אינה היפוך מן פשוטה של תיבה אלא דרשה נוספת, ע"כ באו נקודות על אי"ו