דברי דוד טורי זהב חלק א קנח

לפרש כן כמו שזכרתי דילמא קרא מיירי אף במערכה צריך שלא יהא נשאר מן החלב אחר הלינה דהיינו שלא נשרף כולו, ממילא נשמע שאסור להקטיר בלילה אלא בשיש שיעור שיהיה נקטר כולו בלילה ת"ל על מוקדה כל הלילה משמע בסוף הלילה, אפילו רגע אחד קודם בקר שוה לתחילת הלילה ומותר אפילו רגע אחד מן הלילה, א"כ בודאי יהיה נקטר ביום אלא ודאי דמיירי דוקא בחוץ למזבח כל הלילה אבל בחוץ למזבח בלילה חוץ ממקצתה מותר אפילו ברגע אחד. וא"ל א"כ ל"ל לא ילין תיפוק ליה מן על מוקדה כל הלילה, דהו"א אדרבה קרא דכל הלילה בא למפסל אפילו בקצת לילה וה"ק קרא על מוקדה שיעורו כל הלילה פירוש ולא יהיה ממנה חוץ למזבח אפילו מקצת מן הלילה קמ"ל לא ילין דדוקא לינה אוסרת אבל בפחות מלינה אין איסור כלל, וא"כ צ"ל דקרא דכל הלילה אתא לאורויי היתר כל משך הלילה להתחיל בהקטרה ועל הגמר אין קפידא רק שיתחיל בעוד לילה והרא"ם הביא ת"כ דמצריך באמת שיתחיל מן ביאת השמש והם מתאכלים כל הלילה. זהו למצוה בעלמא לכתחילה אבל דיעבד כשר אפילו ברגע אחד, ובזה ניחא מה שהקשה הרא"ם

(יט) ראשית בכורי אדמתך, אף השביעית בכלל. כן הוא ברוב הספרים, והקשה הרא"ם ע"ז מן המכילתא. ובנ"א כתב שזה ודאי טעות סופר דהיאך יביא בכורים בשביעית דאין אתה קורא כאן אשר נתתה לי ובשביעית לא נתן לו אותה האדמה. והעיקר כמ"ש בקצת ספרים בזה הלשן, בכורי אדמתך אדם נכנס לתוך שדהו כו' והך אף השביעית נזכר כלל

לא תבשל גדי כו', ללמדך שכ"מ שנאמר גדי סתם כו'. פירוש משום דאותן פסוקים שנכתב אחריו עזים הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ועיין בפר' ראה

(כ) הנה אנכי שולח מלאך כאן נתבשרו כו' הקשה הרמב"ן הא נתבטל דבר זה כשאמר משה אם אין פניך הולכים וכו' ונתרצה לו הקב"ה, ותירץ דבימי יהושע חזר כמ"ש כי אני שר צבא ה' וגו'

(לג) כי תעבד וגו', בלשון אשר כמו אם תקריב. כתב הרא"ם וע"כ אם תקריב בלשון כאשר משמע שאין הבדל בין מלת אשר ובין מלת כאשר, ולא כן הוא כי יש מקומות שנופל בו לשון אשר ולא כאשר ויש להיפך כו'. ואיני רואה הבדל דודאי אין פירוש של אם באלו רק אשר אלא שכיון שיש שם דבר אחר אחר מלת אם דהיינו אם תקריב מנחת בכורים יהיה הדין כך, וכן אם כסף תלוה וע"כ מוסיף שם הכ"ף של כאשר להדביקו להדין הנזכר אחריו משא"כ הכא במלת כי שהוא במקום אשר שאין דבוק למה שאחריו אלא סיום למ"ש לפניו דהיינו פירוש על יחטיאו אותך לי במה יחטיאו, תירץ ע"ז אשר תעבוד כו' ולא שייך בזה כאשר

כד (ג) את כל דברי ה', מצות פרישה והגבלה. משמע דשניהם נאמרו ביום אחד, דהיינו ביום הרביעי לחודש סיון ובגמ' פרק ר"ע (דף פ"ז) איתא בין לרבי יוסי בין לרבנן נאמרה מצות הגבלה בשלישי לחודש ופרישה עבוד ברביעי לחודש, אלא דפליגי שם אימתי הוקבע ר"ח וקושיא זו הקשה הרא"ם והניחה בצ"ע, ובודאי יפה הקשה וצ"ע טובא. ובג"א כתב על הרא"ם וז"ל ולא עיין דודאי פרישה והגבלה אמר להו ביום ד' אבל לפרוש מנשותיהם קאמר שהיה זה ביום החמישי, ולכך אמר פרישה עבוד ביום החמישי, אבל האמירה היתה ביום ד', וראיה לזה שהרי מצות פרישה נכתב קודם הגבלה ואם ביום חמישי אמר להו לא היה מקדים הפרישה, ועוד דאי אפשר רק ששניהם ביום רביעי נאמרו דהא יש לחוש שמא ישמשו ביום חמישי בהשכמה קודם שיאמר להם דהא אי אפשר שיצמצם לומר בעלות השחר ופשוט הוא עכ"ל. ואין דברים אלו ראויים לגברא רבה כמוהו דאדרבה הוא לא עיין כלל בסוגיא לא ברש"י ולא בתוס' דרש"י כתב שם וז"ל ולמחר ביום רביעי השכים ועלה והגיד שקבלו עליהם מצות הגבלה ונאמרו לו, מצות פרישה וקדשתם היום ומחר כו' עכ"ל הרי בפירוש שלא ביום אחד נאמרו הפרישה וההגבלה וכן מבואר בתוס' שם שכתבו וז"ל לכ"ע הגבלה קדמה לפרישה דתלתא ויאמר כתיבי וסברא הוא דכל אחד נאמר ביומו בקמא כתיב ואתם תהיו לי ובבתרא כתיב מצות פרישה ומצות הגבלה ובאמצעי לא כתיב ביה מידי שיעשה משה שליחות לישראל ואית לן למשדי מצות הגבלה אההיא אמירה שהרי מיד אחר אמירה אחרונה כתיב מצות פרישה עכ"ל, ומה שכתב דאי היתה האמירה ביום חמישי לא היה מקדים הפרישה לא עיין ברש"י שכתב אע"פ שמצות הגבלה כתובה אחר וקדשתם היום ומחר שהיא מצות פרישה קודם לכן נאמרה בההיא עלייה שעלה בשלישי כו'. ומה שהביא ג"א לומר דמעשה הפרישה היה ברביעי אבל לא האמירה הוא משום דאמרינן בגמרא בארבעה בשבת עבוד פרישה ולא זכר האמירה כמו שזכר בהגבלה, לאו מילתא הוא. וטעם אחר יש בזה דהפרישה נתקיימה מיד אחר הציווי שלה משא"כ הגבלה היה זמן קיום שלה תוך משך, של שלשה ימים אימתי שירצה. ומ"ש עוד דהא יש לחוש שמא ישמשו כו' חס ליה למר לומר דברים כאלה דבידי שמים ודאי אפשר ה שבא הדבור וההודעה של איסור תשמיש בהתחלת יום רביעי,