דברי דוד טורי זהב חלק א קנה

חייב וע"ז מקשה ומי לחשך לדון כן לדרוש הה"א לחיוב אימא דאתא לרבות לפטור אפילו בזה ולומר דכל זאב וארי פטור דא"צ לטרוח כ"כ ולהוציא הוצאות בשכירות, ע"ז תירץ שהרי יש היקש לעיל למיתה לענין שבועה דיש חילוק בין יכול להציל או לא ילמד סתום דכאן מן המפורש דלעיל דהה"א אתא לחיוב, ועכשיו מתורץ הכל דאי לא נכתב כלל הטרפה הוה אמינא דכאן אין שייך היקש דלמעלה ובכל גווני הוא פטור ואי כתיב טרפה בלא ה"א הו"א דטרפה אתא לרבויי הכל לפטור ולא לומר בזה היקש כלל ואין שייך בזה ילמוד סתום מהמפורש דאדרבה כאן מפורש לפטור מכח תיבת טרפה אבל עכשיו שנכתב ה"א דיש פנים לכאן ולכאן ודאי אמרינן שגם כאן יש היקש דלעיל וחייב ביכול להציל גם בזאב וארי. והנה כיון דלפי המסקנא הוה ההיקש דלעיל שייך גם לאם טרוף כו', ע"כ כתב רש"י על אם טרוף שהוא כמו ואם דיש לו שייכות עם הנזכר לעיל, זהו פירוש חריף ונכון לפי חלקי בס"ד

(יג) בעליו אין עמו, אם בעליו של שור אינו עם השואל במלאכתו. כלל הדבר זה דאם שואל המשאיל להשואל בהמה או כלי והיה מושאל עם השואל במלאכתו דהיינו שהיה המשאיל עושה איזו פעולה תהיה מה שתהיה אפילו שלא בפניו להנאת השואל אפילו הנאה מועטת כגון שהושיט לו מים לשתות באותה שעה שהשאיל לו הכלי או הבהמה ואח"כ נאבד הכלי או הבהמה פטור השואל אף ע"פ שבשעה שנאבד לא היה המשאיל עמו במלאכתו כיון שהיה במלאכתו בשעת השאלה ה"ל שאלה בבעלים ופטור

(טו) מהר ימהרנה, יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו כתב הרמב"ן ע"ז אינו אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס ואם יגרשנה אחר הנשואין אין עליו כלום מן התורה שהכתובה מדברי סופרים היא אבל מוהר הוא שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וזהב ובגדים הנקראים סבלונות בלשון חכמים כו' רמז שהם יכולים לעכב כו' עכ"ל ותמה הרא"ם על הרמב"ן בזה דרש"י ס"ל כמ"ד כתובה דאורייתא ואני אומר שבודאי לא הקשה הרמב"ן על רש"י מכח המ"ד כתובה מדברי סופרים שזה לא יקשה שום אדם ויאמר שאינו אמת אלא היה לו לומר שאין הלכה כן, אבל הקושיא של רמב"ן היא דלשון מהור ימהרנה משמע שיתן לה קודם הנשואין שום דבר וזה אינו דאם ישאנה אינו נותן לה כלום, ומ"ש שאם יגרשנה אין לה כלום אין זה מן הקושיא אלא לדברי הרמב"ן האמת כן דאין כתובה מן התורה. ורש"י מפרש על הכתובה שצריך לכתוב לה כתובה שאין לנו לומר הואיל וחטאה עמו נגרע כחה לענין כתובה

(יז) מכשפה לא תחיה, אלא תומת בב"ד ואחד זכרים כו'. משמע שיש שייכות להך ואחד זכרים למ"ש תחילה תומת בבית דין ונראה שהוא באופן זה דהוה אמינא שפירוש תחיה אינו עונש כלל אלא דבשאר איש או אשה כתוב וחי אחיך עמך שאתה מצווה להחיותו, אבל אשה זו שהיא מכשפה אין, עליך חיוב בזה, ואם כן הייתי אומר, דוקא באשה מכשפה שמצוי זה בנשים בזה אמרינן דאינך מצווה להחיותה אבל איש שאין, מצוי בו, אלא פעם דרך מקרה לא הוציאו תורה משאר אנשים. וראיה לזה דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (דף, ט"ו) דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת אמר רב יהודה אמר רב השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה הרי דוקא למקום שיש עונש הם שוים, אבל כאן אין עונש אלא מניעת טובה לענין להחיותו בזה יש חילוק מטעם שזכרנו. אבל אחר שפירש"י שתומת בב"ד ממילא הם שוים ולא זכר הכתוב אשה כאן אלא דהוא מצוי בהם. והך מיתת ב"ד מבואר בפרק ד' מיתות דהיינו בסקילה אליבא דר"ע

(יט) יחרם כו', אבל שאר עבודות כו' פירוש שאין עבודתו בכך אבל אם הוא דרך עבודתן אפילו פוער לפעור חייב מיתה, אבל מה שעבודתו בפנים חייב מיתה אפילו אין דרך עבודתו בכך

(כא) כל אלמנה ויתום וכו', ה"ה לכל אדם כו'. במכילתא כתוב שאר כל אדם מנין ת"ל לא תענון, נ"ל פירושו דהך לא תענון הוא מיותר דהא כתיב אחריו אם ענה תענה כו' ע"כ מוקי לה לשאר כל אדם ובג"א תירץ מכילתא זו בדרך דחוק ורחוק

(כג) אם ענה תענה אותו, הרי זה מקרא קצר כו' הרמב"ן כתב ע"ז ואיננו נכון וגם העד שהביא לא העיד כן עכ"ל ופירש הרא"ם דבריו כי קשה שיהיה המקרא קצר כ"כ בחסרון גדול, ומה שהביא ראיה מן לכן כל הורג קין אינו עדות כי שם הוה הפירוש שכל הורג קין אנקום שבע על חטאתו ואינו מקרא קצר וזה רחוק מאד כו', ועוד מה יעשו בפסוק ויאמר דוד כל מכה יבוסי כו', כ"ז דברי הרא"ם, ואינם נראים לי שהרמב"ן יתכוין לפרש פירוש רחוק כזה בפסוק לכן כל הורג קין אלא נראה דגם הרמב"ן מודה בענין מקרא קצר דלכן כל הורג קין ובפסוק ויאמר דוד כו' אלא דכאן הוקשה לו לומר כן כיון שכתוב אחר זה כי אם צעוק כו' הוא נתינת טעם על העונש ואין שום זכר מן העונש אלא שאנחנו אומרים אותו מבחוץ והיאך יבוא ע"ז נתינת טעם, וע"כ אמר הרמב"ן והעד שהביא רש"י מן לכן כל הורג קין אינו עדות, פירוש דל"ד לכאן דשם