דברי דוד טורי זהב חלק א קנ

נתמעט אפי' אדם שהוא אינו בר דעה ובעל הבור הוא בעל התקלה אפ"ה פטור מגזירת הכתוב דבזה לא נלך בתר הטעם כמו בשור

חמור ולא כלים. במשנה פרק הפרה איתא נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים לא נקט התנא פטור דכלים אלא בשור וחמור לא באדם משום דכיון שעל נזקי האדם עצמו הנופל שם פטור היאך יתחייב על כלים שעמו וא"כ לא יכתוב אלא שור לחוד דמסתבר דבא למעט אדם שכן הוא בעל חיים דכוותיה כדפירש"י בגמרא (דף נ"ד) ואנא ידענא דפטור על הכלים שעליו דלא יהיה עדיף מה שעליו מהוא עצמו אלא ודאי דקאי על כלים שעל השור דעליהם פטורים אע"פ שעל השור עצמו חייב. והרא"ם כתב דמש"ה לא נקט באדם וכלים שעליו דהא אפילו שור שחייבה עליו תורה אם דחפו אדם לבור פטור בעל הבור ואפילו שור שדחף חבירו כדתנן פרק הפרה ואף ר' נתן דס"ל בשור שדחף חבירו בעל הבור משלם מחצה ובעל השור מחצה ה"מ בשור לחבירו שדרך השורים לדחוף זא"ז הו"ל לבעל הבור לאסוקי על דעתיה שלא תבא תקלה על ידו, אבל אדם שדחף השור הדוחף חייב בכולו ובעל הבור פטור משום דזה אינו מצוי והוה כאונס כמו בהמה פקחית שנבלה ביום עכ"ל. חוץ מכבודו לא עיין בגמרא, דמ"ש אם אדם דחף השור לבור פטור בעל הבור זה אינו דהא איתא בפרק הפרה (דף נ"ג) אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין ניזקין כולן חייבים פירוש בעל הבור והאדם ובעל השור הרי בהדיא דלא מהני לבעל הבור אונס הזה מה שדחפו האדם וחייב בעל הבור והיינו אם דחפו האדם שלא בכוונה דאי בכוונה פטור בעל הבור כמ"ש התוס' שם ומדמים דבר זה למשים טליתו של חבירו באש של חבירו וכי יתחייב בעל האש. גם מה שדימה הרא"ם זה שאדם נפל ונשברו כלים שעליו לדוחף השור לבור אין זה ענין לזה דשם הוה האדם מזיק ובזה פליגי ר' נתן ורבנן, אבל כאן האדם ניזק עם כלים שעליו אין לומר בזה דין דר' נתן ורבנן

(לד) כסף ישיב לבעליו, ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין. בפ"ק דב"ק (דף ז') רמי ליה אביי לרבא כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב אין מידי אחרינא לא והתניא, ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין ותירץ אביי במסקנא דלהכי אתא רבויא דסובין לענין שומא ביוקרא דלקמיה ואחר זה בסוגיא אחרת הקשה רב נחמן לרב הונא קושיא זו והשיב לו כאן דאית ליה כאן דלית ליה

והמת יהיה לו לניזק. נראה שעיקר כוונת רש"י בזה הדבור ע"ז לחוד דלא נפרש יהיה לו למזיק כדמקשינן בברייתא או אינו אלא למזיק כו', אבל מ"ש רש"י אחר זה ושמין את הנבילה כו' אינו מוכרח מפסוק זה אלא מכח והמת יהיה לו דכתיב גבי שור דהכי איתא בגמרא פרק הפרה (דף נ"ג) דקרא גבי שור מלמד ע"ז דהבעלים מטפלים בנבילה. וקרא דהכא גבי בור אתא למעט פסולי המוקדשים דאין המת שלו ורש"י נקט האמת דגם כאן הוה הדין הכי דבעלים מטפלים בנבילה ובגמרא מקשינן פשיטא דהא אפילו יש לו למזיק נבילות יהיב לו כ"ש נבילה דניזק ומשני לא צריכא אלא לפחת נבילה אחר ההיזק שזה על הניזק

(לו) או נודע, או לא היה תם אלא נודע כו', הרא"ם וג"א הבינו שכוונת רש"י לתקן מלת או הנזכר כאן דאין לו פירוש לפי פשוטו ומש"ה האריך הרא"ם בקושיא דהא האי או הוא במקום אם, וכן פירש"י עצמו בפסוק או הודע אליו חטאתו שהוא כמו אם ואמר וכן או נודע כי שור נגח הוא, והניח בצ"ע. והג"א כתב שרש"י מסופק בפירושא דהאי או אם הוא במקום אם או לא. ונראה שהמובהקים האלו לא נתכוונו בכוונת רש"י בזה יפה דרש"י ודאי סובר גם כאן דאו במקום אם כמ"ש במקום אחר וכאן לא נתכוין אלא שלא נטעה לפרש דהאי או נודע פירושו דרישא היינו ג"כ מיירי בשור מועך אלא דהחילוק הוא דברישא לא יודע מזה דהוא שור נגח ובסיפא נודע,, ע"כ פירש"י דהחילוק הוא בזה בין רישא לסיפא דברישא פשיטא דלא היה מועד אלא דהיה תם ובסיפא היה מועד ולא תם, וזה דוקא ע"י שנודע שהיה כן, ע"כ נקט רש"י או לא היה תם כלומר שזה העיקר פירוש של או ולא מילתא אחריתא ואף אם תפרשו בלשון אם תצטרך לזה, ולא הוצרך רש"י להזכיר כאן שהוא כמו אם שכבר פירשו

(לז) חמשה בקר וגו', כמה גדולה כחה של מלאכה יש לדקדק מה הכח ורבותא בזה שמשלם מה שביטלו ממלאכה ועוד יש לדקדק במה פליגי ר"מ ור"י ב"ז ואם לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר, חדא היה לומר לשון זה. ונראה דיש פלוגתא בזה דמצינו חילוק בין שור לשה וצריך טעם למה, דר"י ב"ז ס"ל דעיקר הדין הוא כמו בשור דמשלם חמשה ואין אנו צריכים טעם למה כך כל שאין אנו יודעים טעם ע"ז כי גזירת מלך היא, אלא שאנו יכולים לתת טעם למה נפחת בשה, מעיקר הדין ע"ז אמר שיש טעם מחמת שהוא יתברך חס על כבוד הבריות שחס על כבודם דהיינו שעיקר הדין הוא חמשה מצד גזירת מלך אלא שבשה שיש ביזוי להגנב לכך פטור בד', אבל ר"מ ס"ל דעיקר הדין הוא ד' כמו השה. ונראה דהיינו ע"פ הגמרא בפרק מרובה (דף ס"ו) מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה' מפני שנשתרש בחטא ומפרשינן ש