דברי דוד טורי זהב חלק א קמט

וכלל לא ילפינן משבת בג"ש וצריך כסף ישיב לבעליו וא"כ קשה על רש"י שכתב בג"ש משבת לרבות כל בהמה, ונראה לתרץ דאי לאו ג"ש לא הוה מרבינן מכח הרבוי דכסף ישיב לבעליו דהא יש כאן כלל ופרט וכלל וא"כ דוקא כעין הפרט אלא דקרא דבעליו אתא לומר דאין כלל ופרט כדפירש"י ויש ג"כ לומר להיפך דאדרבה קרא דלבעליו אינו מורה על רבוי והכלל ופרט נשאר קיים דדוקא היכא דהרבוי מוכח כגון ההיא דוכל בהמתך דמשמעו רבוי כדאיתא התם, אבל לשון לבעליו אינו מוכרח לרבוי אלא מדאמר רחמנא סתם משמעו כל מידי דיש לו בעלים והכלל ופרט מוציאו מידי סתם, אבל כיון שיש ג"ש דשור בכמה דוכתי אלא שאתה רוצה לסתור כאן הג"ש ולהוציאו משאר ג"ש לזה אנו אומרים שמכח משמעות של לבעליו מבטל הכלל ופרט והג"ש נשאר קיים ע"כ נקט רש"י הג"ש כדין. עוד הקשה הרא"ם כיון דרש"י יליף מג"ש דשור א"כ צריך שור לגופיה ולא נשאר יתור אלא חמור ומנלן למעוטי שני דברים אדם וכלים, ותירץ דמ"מ יש יתור דלא נכתוב אלא ונפל שם הנופל, והוא אינו נכון דלא מקשינן לכתוב תיבה אחרת כמו שזכרתי לעיל בפסוק אם כופר יושת, וקושיא שלו נ"ל ע"פ דברי התוס' שם בפרק הפרה דהקשו ל"ל לבעליו כל דאית ליה בעלים תיפוק ליה מן ג"ש דשור משבת וממילא אימעיט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן גבי כלאים להנחה הקשת ולא לדבר אחר עכ"ל, א"כ לרש"י שנקט באמת ג"ש משבת א"צ יתור דשור לענין מיעוט אדם, וזה ברור בעיני כוונת רש"י דמ"ש שור ולא אדם לאו מיתורא נפקא ליה אלא דשור ילפינן מג"ש ממילא ולא אדם, ונכון הוא עוד הקשה הרא"ם למה לי קרא דשור למעוטי אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא אדם שאין המת שלו דאסור בהנאה דכה"ג דריש רבא שם בגמרא לענין שור פסולי המוקדשין, ודחק לתרץ קושיא זו, ולפי מה שכתבתי גם קושיא זו לק"מ דאין כאן יתור בתיבת שור ע"ז, והכל ניחא בס"ד. אחר זה ראיתי בתוס' פ"ק דב"ק דף י') דחומר בשור מבבור הקשו קושיא זו ותירצו בענין אחר ע"ש, מ"מ ניחא לי במ"ש לדעת רש"י שמביא כאן ג"ש משבת

ולא אמרינן שור וחמור כו' קשה דבמשנה ס"פ הפרה אמרינן א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה וא"כ מה קשה כאן ממה דכתיב שור וחמור וכן פירש"י עצמו בפסוק כי יגח שור את איש כו' וי"ל דמשום לשון הווה לא כתבה התורה יתור לשון אלא ע"כ היתור מורה על איזה דין דהיינו מיעוטא דאדם וכלים אלא דמקשה התנא למה נאמר המיעוט דוקא בשור וחמור ולא בבהמה אחרת אלא שדבר בהווה, אבל אין שייך האי לשון הווה לתרץ לשון יתור. אך זאת קשה לי טובא דאיתא במשנה ס"פ אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה ולפריקה לחסימה לכלאים ולשבת כו', וקשה למה לא נקט התנא דין נגיחת השור דכתיב כי יגח שור איש כו' דהיינו נמי אחד שור ואחד שאר בהמה כמו שפירש"י לעיל ולכל הפחות היה לו למנקט נגיחה במקום נפילה לבור כי הוא מוקדם לו בפסוק, וקושיא זו צריכה רבא לפרוקי כי רבה היא. ונ"ל לתרץ דבאמת כיון שנכתב בבור דה"ה כל בהמה ממילא הוי כן גם בדין נגיחת השור דהא גמרינן מהדדי בשאר מילי כדאיתא ריש ב"ק בפשט דתחת נתינה ישלם כסף דפירש"י וגמרי מבור כו' וא"ל דהיה לו לתנא למיחשב כאן לענין ה"ה כל בהמה נגיחת השור במקום נפילת הבור דהא בנגיחה יש לימוד מג"ש דשבת דה"ה כל בהמה נ"ל זה דהו"א דבבור לא אמרינן עופות מכח כלל ופרט כדאיתא שם בגמרא דהוה כעין הפרט וא"כ גם בנגיחה ה"א דדוקא שור ולא עופות ע"כ קמ"ל דבבור יש לימוד מפסוק ישיב לבעליו דהיינו כל דאית ליה בעלים ממילא נתחזקה הג"ש כמו שזכרנו לעיל, א"כ ה"ה לענין נגיחה אמרינן כן ומש"ה לא הוצרך התנא להזכיר נגיחה לענין זה (זה תירוץ חריף ונכון בס"ד)

שור ולא אדם. כתב הרא"ם וז"ל לאו משום דבר דעה הוא ואיבעי ליה לעיוני ולמיזל דהא אף בבן ובת דלאו בני דעה נינהו פטור כו' אלא גזירת הכתוב היא שור ולא אדם ואפי' אינן בני דעה ואפילו סומא או שנפל בלילה דדוקא גבי בהמה בעינן שתהא קטנה או חרשת או סומא או שנפלה בלילה אז חייב בעל הבור כדתנן כו' אבל אם היתה פיקחת ונפלה ביום פטור, שזהו כמו אונס הוא שדרך הבהמות לסור מן המכשולות ואיבעי לה לעיוני ומיזל, אבל באדם בכל אופן פטור דאל"כ מיעוטא דשור ולא אדם ל"ל עכ"ל. ודברים אין להם הבנה דשור נכתב בהדיא לחיוב אמרינן דדוקא שור שהוא חש"ו חייב, אבל שור פקח פטור מכח הטעם דאיבעי ליה לעיוני ולא אמרינן גזירת הכתוב הוא ואין חילוק ובלא אדם שאינו אלא דיוק נימא דגזירת הכתוב הוא ואין בו חילוק, בודאי דברים אלו אינם נכונים. אלא העיקר דאין לנו שום חיוב או פטור מכח סברא כל שאין ראייה מן התורה אלא ודאי דהא דבשור יש חילוק יש ע"ז ראייה מדכתב רחמנא בעל הבור והיינו בעל התקלה כדפירש"י אחר זה וכיון דתלתה התורה בבעל התקלה מכלל כל שאינו בעל התקלה דהיינו שור שהוא פקח דאין התקלה אלא על בעל הבור והוא מעצמו לא עיין שפיר, ונפל פטור וכיון דיש חילוק בין בעל התקלה או לא ממילא באדם דהוא