דברי דוד טורי זהב חלק א קכה

מעצמו לע"פ הדבור, דאין כן קושיא כלל, דודאי אנו למידים פירש הפסוק של ומשה עלה מכח וישכם משה ש"מ שכל העליות היו בהשכמה והיינו מצד זריזות, דאל"כ דילמא ההשכמה היתה ביום ג' אלא מטעם זריזות ודאי היתה ביום ב' וכמ"ש הרא"ם עצמו אח"כ, אלא דאנן דרשינן טעמיה דקרא באמת למה לא היתה כאן הזהירות ביותר דהיינו תיכף בביאתם לזה הוצרכו לומר בגמרא משום חולשא דאורחא, כנ"ל פשוט ובחנם דחקו הרא"ם וג"א לתרץ קושיא דהרא"ם כי אין כאן קושיא כלל

לבית יעקב בלשון רכה. כתב הרא"ם לא שאמירה מורה על רכות כי זה לא נמצא בשום מקום, אלא מסיפא דייק דותגד הוא לשון קשה כגידין שהוא ירק מר מכלל דגבי נשים דלא כתיב אלא לשון אמירה הוא לשון רכה ואיני יודע למה לא הביא מלשון אחרון של רש"י גבי את ה' האמרת דהיינו לשון תפארת, וכן פירש שם הרמב"ן, וגם כאן אמר בלשון רכה תגדל אותם כלומר הדברים האלו יהיה לכם לתפארת

(ד) אתם ראיתם, לא מסורת היא כו' דקשה מ"ש אתם ראיתם והלא כל העולם ידעו מן מכות מצרים ולמה אמר אתם ומה ממעט בו ותירץ דלאו למעוטי שאר אומות אתא אלא למעוטי בניכם אחריכם דהם לא ידעו דברים אלו אלא ע"פ מסורת מכם אבל אתם בעצמכם ראיתם ומ"ש רש"י על כמה עבירות כו' צריך להבין מה שייך זה לכאן. ותו היאך מבורר שראו ישראל דבר זה שלא פרע הקב"ה למצריים על כמה עבירות, ונראה דזה רומז על מה שמוזכר אח"כ שנשא אותם על כנפי נשרים כביכול שחלק להם כבוד יותר ממה שמגיע לעצמו כמ"ש רש"י אח"כ כנשר הנושא גוזליו שאומר מוטב יכנס החץ בי כו'. וה"נ פרעה עשה עצמו אלוה כמ"ש רש"י בפ' וארא בפסוק הנה יוצא המימה, ומסתמא כבר היה עושה כן שהחזיקוהו לאלוה ולא הקפיד הקב"ה על זה עד שנזדווג לישראל, אז צירף לו מעשה זה. ועל זה אמר שפיר אתם ראיתם בעיניכם החסד שעשיתי לכם וחלקתי לכם כבוד כביכול יותר ממני עצמי. כנ"ל נכון בס"ד

ואשא אתכם כו' נקבצו כולם לרעמסס. כתב הרא"ם אבל בפר' בא בפסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה, אמרו במכילתא ורש"י מביאו ק"כ מיל היו ובאו שם לפי שעה שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים. ושמא יש לומר שקול הוא ויבאו שניהם דתרוייהו משתמעי מהאי קרא עכ"ל. והוא תמוה דהא חד קרא הוא דדרשינן ולמה הביא בשני מקומות אלו דרשות מיוחדות ולא דרשה אחת. ותו דהלשון של רש"י בפ' בא הוא תמוה שכתב ק"כ מילין היו ובאו כו' דלכאורה הפירוש שמרעמסס לסכות היה מהלך ק"כ מילין, וא"כ היה לומר ק"כ מילין היה דאין שייך לומר לשון רבים על המהלך שהוא ל' יחיד, כמו שמצינו ביהושע אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה ולא אמר רחוקים יהיו. אלא ברור דעל ישראל קאי כמו שסיים אח"כ ובאו וה"ק ק"כ מילין היו ישראל מפוזרין בארץ גושן ולשעה קלה נקבצו לרעמסס כמו שאומר כאן ודא ודא אחת היא, וזה דבר נכון מאוד

על כנפי נשרים, כנשר הנושא כו'. הרא"ם הגיה כאן ד"א על כנפי כו' ושכן הוא במכילתא והפירוש שמתחלה כתב רש"י דמיון דנשר לענין מהירות כנשר, ואח"כ פירש הדמיון לענין כניסת החץ וא"כ לא היה לרש"י לכתוב דמיון דמהירות על ואשא אתכם אלא על כנפי נשרים. אלא דאע"ג שבמכילתא כתב ד"א אין זה דרשה אחרת ולאפוקי מראשונה, אלא דמרמז הכתוב שיש שני דמיונות לנשר, ודוגמא לדבר אין היקש למחצה, ומש"ה פירש"י תחילה על ואשא אתכם שבזה אין אנו יודעים אלא המהירות עד שגילה כנפי נשרים להורות גם על הכנסת חץ

(ה) ועתה, אם עתה כו'. שאין התנאי של עתה קאי על השמיעה לומר אם תשמע קצת תשמע עוד הרבה, וכמ"ש רש"י בפר' עקב אם שמוע תשמע, דא"כ עתה למה לי כאן אלא דהתנאי הוא שעתה תיכף תקבל עליך שכל התחלות קשות, ע"כ סמך רש"י אם לעתה

(יב) לאמר , הגבול אומר להם. פירש הרא"ם כאילו אמר והגבלת את העם בגבול שיהיה רומז בו השמרו לכם עלות מכאן, וגם אתה הזהירם על מה שרומז הגבול ואמרת להם השמרו לכם עלות בהר כו' בהכרח שנפרש מלת לאמר שקאי על הגבול כאילו אמר הגבול השמרו ואמר משה השמרו ע"כ. ולי נראה דאין צריך לזה דודאי לאמר לא קאי רק על הגבול אלא הענין הוא כך דודאי לא היה הגבול אומר כן בפועל דלא מצינו זה אלא בחלוקת א"י דכתיב שם על פי ה'. אלא כאן הכוונה שהגבול מגלה לנו שיש איסור לעלות מכאן ולהלאה דהיינו מכח הסימן וכן משמעות דברי הרא"ם שזכרתי, וזה פשוט שאין הסימן מורה אלא על הבדל המקום דהיינו השמרו אבל לא על מאמר כל הנוגע בו יומת ושאר מה שנזכר בעונש, אלא ע"כ תרי בבי יש כאן דהגבול אומר השמרו מעלות בהר ונגוע בקצהו ואח"כ מתחיל מה שיזהיר לישראל שאמר כל הנוגע בו יומת לא תגע כו', דלכאורה קשה כיון דהשמרו הוא גם כן לאו דכל השמר הוא לאו א"כ ל"ל לא תגע בו יד אלא ודאי דהשמרו אינו אלא אזהרה דגבול מכח הרמז לא בפירוש אמירה ואח"כ יזהיר משה לישראל ממש כנ"ל

ונגוע בקצהו, אפילו בקצהו הרא"ם הביא