דברי דוד טורי זהב חלק א קכב

וא"כ היה לו להזכיר שחזר הוא עצמו ובא שם דהא איכא למטעי ולומר שחובב היה בנו של יתרו ואע"ג שיש לימוד מפסוק מבני חובב חותן משה כמ"ש רש"י אחר זה, זה אינו דא"כ לא הוצרך הכתוב לקראו חובב כיון שנדע זה מבני חובב חותן משה, אלא ע"כ דלא סמכה תורה על ההוא קרא דבני חובב דהוא נכתב בדברי קבלה. וא"כ קשה מהיכן נדע שיתרו הוא חובב דיש סברא להיפך כיון שיתרו הלך לארצו ולא נזכרה החזרה שפיר יש לנו לומר שחובב הוא בנו של יתרו, וע"כ ודאי היה צריך להזכיר החזרה בפירוש כדי שנדע שחובב הוא יתרו

וישב משה כו' שהיה מזלזל בכבודם. קשה הא עיקר הדין הוא כן שנאמר ועמדו שני האנשים ונראה דיתרו הקשה למה כל העם עומדים והלא די בשני בעלי דינים שיעמדו ויטענו ואחר כך יבואו שנים אחרים לטעון. והשיב לו משה כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים כי יהיה להם דבר כו', דהיינו בשעת פסק דין שאני אומר ביניהם והודעתי חוקי כו' פירוש בטעם הדין שאני פוסק ולזה יש תועלת לכל העם לא לבעלי דינים לחוד. וזהו שפירש התרגום למתבע אולפן כו' היינו לימוד בטעם פסקי הדינים נמצא שיש כאן לימוד ודין. והשיב לו יתרו לא טוב כו' כי ימשך זמן רב שיוכלו לקבל טעם הדינים ממך כיון שאין להם דיין אלא אתה וא"א לבוא אל התכלית בזה אלא תעשה מזה שתי קביעות, דהיינו והזהרת אתהם החוקים והתורות בימים מיוחדים או בכל יום עצמו חלק מהם ותוכל ללמוד הרבה עמהם, ועוד קביעות אחרת לדין, ושמא תאמר שאותו עת שתדין לא יספיק להם לזה אמר ואתה תחזה מכל העם ממילא יספיק לדין ויהיה לך פנאי ללמוד עמהם ולהודיע חוקי אלהים בזמנים מיוחדים (כנ"ל נכון בזה), ובזה מתורץ מה שהקשה הרא"ם ע"ש

מן הבקר עד הערב כו', כאילו עוסק בתורה כל היום. בפ"ק דשבת (דף י') רב חסדא ורבה הוו יתבי בדינא כולי יומא חלש לבייהו תנא להו חייא מדיפתא ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא מן הבוקר כו' ופירש"י חלש לבייהו מצטערין היו שלא עסקו בתורה אותו יום תנא להו חייא שגדול שכר הדיינים ולא יצטערו, ולי נראה לשון חלש לבייהו לא משמע כן אלא חלש דעתייהו כו' תנא להו חייא שא"צ לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום, ומ"ש מן הבוקר שחשוב הדבר כמעשה בראשית כו' עכ"ל ויש להקשות למה אמר רש"י כאן כאילו עוסק בתורה מה שלא נזכר בגמרא, וצ"ל דכאן אזיל לשיטת לשון ראשון דרש"י שהיו דואגים בשביל ביטול תורה וא"כ כשהוכיח רבי חייא דהוה שותף למעשה בראשית נכלל בו ג"כ עסק התורה שהיו דואגים בשבילה. עוד יש להקשות כיון דמסיק בגמרא דרב חסדא ורבה לא היו דנין כל היום אלא די במקצת אם כן גם משה עשה כן מסתמא, מאי הקשה לו יתרו מדוע כו' וכל העם נצב עליך מן הבוקר עד ערב, הא לא היה באמת כן אלא מקצת יום היה דן והיה אותו זמן לחוד נצבים עליו, וצ"ל דהך מן בוקר עד ערב השני אינו לדרשה כמו הראשון, אלא ה"ק מדוע אתה יושב לבדך ואין דיין אחר אלא הכל מצפים לך מתי יוכל להשפט בפניך וכיון שאתה דיין לבד ודן במקצת יום ע"כ הם נצבים כל היום ומצפים שתגיעם אותה שעה שיוכלו להשפט בפניך

(טז) כי יהיה להם דבר בא, מי שיהיה לו הדבר. דקשה דהתחיל לשון רבים להם וסיים בלשון יחיד בא. ע"כ פירש דלהם היינו לאחד מהם יהיה לו דבר טענה. והוסיף רש"י ה"א וכתב הדבר דקאי על הטענה שהיא מיוחדת לאחד מהם ולא לשניהם יחדיו (דבר חדוש) כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי וגו'. קשה למה אמר לשון עבר בא ושפטתי היה לו לומר כי יבא אלי דבר ואשפוט. ונראה לפרש ע"ד הגמרא פרק איזהו נשך (ס"ט) הנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי אזיל חד מינייהו פליג זוזי בלא דעתיה דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאי נ"מ זוזי כמאן דפליגי דמו לשנה זבון חמרא בהדי הדדי קם אידך פליג בלא דעתיה דחבריה אתו לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך (מי שם לך דילמא לא נישומית יפה) א"ל חזינא דבתר דידי קאתי מר א"ר פפא כי האי גוונא ודאי צריך, לאודועי זוזי מי שקיל טבי ושביק חסירא א"ל לא א"ל חמרא כ"ע ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסיס. פירוש בזוזי אין חילוק אבל בחמרא יש חילוק ע"כ לא היה לו לחלוק בלא דעת חבירו, וכתבו התוס' כה"ג ודאי צריך לאודועי, משמע דוקא הכא לפי שהיה לו פתחון פה לחושדו קאמר דצריך להודיעו משום והייתם נקיים כו' אבל בעלמא לא. וע"ד זה אמר כאן כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי, פירוש פעם אחת בא פסק דין לפני ופסקתי ביניהם ואח"כ יבא פעם שנית דין דומה לזה ואיני פוסק כך אז והודעתי חקי האלהים פירוש כיון שיש פתחון פה צריך אני להודיעו מאיזה טעם דנתי

(יז) ויאמר חותן משה, דרך כבוד כו'. דאל"כ ויאמר חותנו מיבעיא ליה כמו לעיל ויאמר משה לחותנו. אלא דקשה הא אדרבה