דרוש וחידוש ב פא

אבל למסקנא דהודאה לא תלי בשבועה מה"ת לחלק בין הודאה לירושה. כנלענ"ד נכון וברור

תד"ה בת הניזונית אלא נקט רב כו'. עדיין לא יתיישב דהו"ל לקבוע על מתני' דמוכח עכ"פ דבאינה ניזונית המעשה ידיה לעצמה. והטעם מקרא דוהתנחלתם. ואפשר לומר דבמתני' י"ל דמיירי בנערה מש"ה המע"י לעצמה מקרא דלאמה דאינה עובדת את הבן. כמ"ש תוס'. אבל לרב דקאמר סתם בת הניזונית משמע בכל ענין אף קטנה. הוצרך ליתן טעם מקרא והתנחלתם

בא"ד וקצת מגמגם רשב"א כו'. לא זכיתי להבין דהיכי משמע כן בסוגיא דהא בפשוטו י"ל דודאי היכא דלא תקנו חכמים מזונות מה"ת תקנו מע"י (זולת באלמנת אנשי יהודה הוי ג"כ תקנה דחכמים חייבו במזונות עד שמסלקים הכתובה) ועיקר האיבעיא כיון דחייבו חכמים שהיורשים יזונו אותה תקנו ג"כ מע"י דבמקום אב קיימי. או כיון דהתקנה היה רק ליזון מנכסי אביהם ולא מדידהו לא תקנו מעשה ידי'. ופשוט

גמרא אי בשאינה נזונית מאי למימרא. תמוה לי הא מ"מ אשמעי' מתניתין דלא נימא דאב מוריש זכות לבתו ואם היורשים ירצו לזון אותה יהיה בידם לתבוע מע"י כמו שהיה הברירה ביד האב

תד"ה חבלות. דמיירי בחבלות. ק"ל דלמא מיירי בחבלות שיש בה ביטול מע"י אלא דמיירי דבודאי אין מע"י ליורשים מקרא דלאמה. ובפ"י הקשה דמה משני שפצעה בפנים הא גם דהוי לאבי' לא ידעי' אלא מסברא דמפסיד דמי מכר וכיון דהיורשים א"י למכרה פשיטא דאין החבלה שלהם. ולזה י"ל דבאמת גם הך גופא דא"י היורשים למכרה שלא ירשו זכות זה ג"כ נפקא מקרא דוהתנחלתם ונקט חבלות וה"ה מכר דהא בהא תליא. וא"כ ניחא דלא הומ"ל דמיירי בביטול מע"י ובנערה. דבזה ל"צ קרא דמה"ת יהי' החבלה ליתומי' הא כבר אשמעי' מקרא דלאמה דאין מע"י שלה

ובאמת ק"ל לתנא דר"ח דס"ל בקנס פיתוי חבלות הכתוב מדבר אבל מע"י לאחין תקשו קושי' תוספות הא מקרא דלאמה ממעט כמו אמה דאינה עובדת את הבן. ואי דמיירי בקטנה תקשי הא מ"מ ליכא ק"ו דהשתא זבוני מזבן וכו' דהא היתומים אינם יכולים למוכרה, וכמו שהקשה התוס' ישינים. ואי דבאמת ס"ל להך תנא דיכולים היתומים למכרה. א"כ אמאי חבלה דפצעה אינה מוריש. הא זה הזיק להיורשים דמי מכירה. והמחוור בזה כמ"ש הפ"י דהשתא זבוני וכו' לאו מדין ק"ו אתינן עלה דנימא דיו. אלא מכח הכרח כיון דזיכה לו התורה למוכרה. ע"כ הדין דמע"י שלה

ע"ב תד"ה שפצעה. וא"ת תקשי הך ברייתא לרב. ע' במהרש"א וע"כ כוונתו דבהך מלתא שפיר פליג רב על תנא דר"ח משום דמסייע ליה מתניתין דמוכח דגבתה לאחר מיתת האב לעצמה. אמנם עדיין קשה דלמא מתני' ג"כ ס"ל דוהתנחלתם לא ממעט מע"י. אלא דמתני' מיירי בנערה וממעט מקרא דלאמה דהא כל מתני' על נערה קאי. אבל בקטנה יש לומר דבאמת הוי להיורשים

תד"ה ומיגבא מאימת גביא וכו' דמה שייך ההיא בעי' הכא וכו' והא ל"ל דהש"ס מספקא ליה דלמא מהאי טעמא גופא ס"ל לר"י דמשעת כתיבה זכה בה משום דמכח הכתיבה דנשתעבדי הנכסים הוי קצת כגבוי מיד אבל מארוסי' דלא טריף ממשעבדי לא הוי זכות גמור שיזכה בה האב. דהא באמת משמע מדברי ר"י דאלו לא נשאת ומתה מן הארוסין אחר שבגרה דזכה בה האב. הרי דבאמת גם מחמת שעבוד האירוסין זכה בה

בא"ד ונראה לר"י דדוקא בהך דמיירי ר"י וכו'. ודוחק להעמיד כולה שמעתין וכו'. ותמוה לי דעדיפא הו"ל להקשות דהא מסקי' והלכתא אידי ואידי מן הנשואין. הרי דאף למה דקיי"ל כרבנן דר"י מכל מקום קי"ל דאידי ואידי מן הנשואין. ואי דנימא דלמסקנא באמת מטעם אחריני אתינן עלה משום, מחילה. אלא דהאיבעי' היה לר"י. א"כ גם קושייתם לק"מ דהא באמת י"ל דכולה שמעתין כרבנן דמחלוקת ר"ה ור"א היה אליבא דרבנן כאשר הוא באמת למסקנא. גם בעיקר דבריהם תמוהים לי דהוצרכו לדחוק דהאיבעי' דר"י רק אליבא דר"י ונדחקו ג"כ דמסתפק בטעמא דר"י אמאי לא ניחא להו בפשוטו. די"ל דודאי טעמא דר"י משום דמחלה בשעת הנשואין. ולזה מבעי' אליבא דרבנן ומיגבא מאימת גביא היינו דמסתפק אם נימא כיון דחזינן בטעמא דר"י דהוי מחילה. ה"נ בהך סברא לא מצינו דפליגי רבנן ובכל פעם בשעת הנשואין מוחלת זכותה דמן הארוסי'. או דרבנן לא ס"ל הך סברא, וגם י"ל לאידך גיסא דמסברא בודאי אין להמציא פלוגתא דאמרי' דר"י ס"ל דמחלה ה"נ לרבנן. אלא דמסתפקא בטעמא דר"י אם משום מחילה או משום דתליא בכתיבה כמ"ש תוס'. והיינו דמתחילה לא תליא בבגרה. אלא משום דבכ"מ בשעת נשואין מחלה כמו שהוא האמת. כמ"ש תוספות ד"ה והלכתא וכו'. ומש"ה תלי עיקר האיבעי' הכא דמסתפק אי טעמא דר"י משום מחילה היינו משום דבכ"מ בשעת נשואין נמחל זכות הארוסין והסוגיא כפשטא. וע' בהרא"ש שכ"כ לקושטא דמלתא

דף מד תד"ה אימר אחולי אחיל וכו' ועוד אומר רשב"א דנ"מ וכו'. נלע"ד דזהו דוקא בע"ח דשעבד לו דאקני דהא הך אחולי אחיל נגמר רק בזמן כתיבת שטר שני דהוי באותו שעה כאלו חזר והקנה להנותן אבל עכ"פ בשעה שלוה הנותן לא הי' קרקע זו שלו והוא בכלל דאקני. ומ"מ יש לע' במה זכה בה הנותן שישתעבד לבע"ח דבמחלה בעלמא לא חזר המתנה להנותן בלא קנין ע"ש אח"כ ראיתי שכ"כ הר"ן ודחה דברי תוס' מפ"ז וצ"ל דהוי כמו קנין אודייתא דמכח כתיבת שטר שני בזמן שני הוי כמו הודאה שקרקע הוא אז של נותן ומקני ליה הקרקע בהך הודאה גופא

ומ"מ אני תמה כיון דבאמת משכחת גוונא דמחילה לענין בר מצרא כמ"ש תוס' בתירוצם א' א"כ מהיכי נוכיח דמקנה לי' להנותן באודייתא דהא י"ל דלא מקני לי' שום דבר רק שמוחל לו לענין בר מצרא. ואולי דבאמת כוונת תוס' בתירוצם ב' רק היכא דליכא נ"מ לענין מצרא כגון שלא קנה הנותן בנתיים שדה של המצר דהמקבל מתנה. וצ"ע

ע"ב תד"ה המוציא ש"ר וכו' אבל ריב"ח דהכא אליבא דריה"ג. תמוה לי הא באמת גם לרע"ק דרשי' בתולה ולא בעולה. ונערה ולא בוגרת למעט לגמרי אלא גבי לא אורסה לא ממעט לגמרי כיון דבעי לה לגז"ש כדאיתא בסוגיא (דף לח) וכיון שכן היאך תלי זה הדין של יתומה בפלוגתא דריה"ג ורבנן הא עיקר פלוגתייהו אם אשר לא ארוסה אצטריך לגז"ש. או דגז"ש נפקא מהבתולות שיהיה זה כזה. אבל לענין מיעוטא דלאבי הנערה אין חילוק ביניהם. ואם נימא דכוונת תוס' דפשטא דמלתא דממעטי' לגמרי יתומה רק לרע"ק כיון דמצינו דנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה וחזינן דהתורה זיכה הקנס להבת. מש"ה מפרשי' ג"כ דיתומה יש להם קנס. ז"א דאם ס"ל לרע"ק מפורש בקרא דנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה ונימא ג"כ דאף דהתורה מיעטה רק דאין הקנס לאבי' ממילא פטור לגמרי. דהתורה לא מחייב הקנס רק ליתן לאבי הנערה. והיכא דפטור לגבי אבי' פטור לגמרי. אע"כ מוכח מדברי רע"ק דס"ל מסברא דהתורה מחייב קנס גם לדידה. א"כ ה"נ לריה"ג לענין יתומה, דע"כ לא פליג אלא בנתארסה ונתגרשה דהתורה מיעטה מדין קנס לגמרי כמו דמיעטה בעולה ובוגרת, אבל בהך סברא דהתורה זיכתה הקנס גם לדידה ביתומה בזה לא מצינו דפליג על רע"ק. דבאמת ריב"ח ס"ל דלכ"ע בעי' לא אורסה לגז"ש (והברייתא דדריש מהבתולות לא שמיע לי' לריב"ח כמו דמצינו כמה פעמים דהאמורא לא ידע מהברייתא) וס"ל לריב"ח דבזה בעצמו פליגי ריה"ג ורע"ק דמאשר לא אורסה לא נתמעט רק דלא הוי לאבי'. אלא דריה"ג סבר דהתורה לא זיכה הקנס רק לאבי' כדכתיב ונתנו לאבי הנערה. וכל היכא דפטור לגבי האב פטור לגמרי, וממילא יתומה פטור, ורע"ק סבר דהקנס מגיע גם לה אלא דהתורה זיכה לאב היכא דהיא ברשותו, ומ"מ היכא דפטור מהאב חייב הקנס לדידה וביתומה חייב

גמרא השתא בישראל פטור בגרים מבעי': תמוה לי דהא מקרא דלאבי הנערה לא ממעט. רק דהנתינה זיכה התורה רק לאבי הנערה והיכא דליכא אב ממילא מפטר. אבל לענין חיוב מלקות מה"ת לחלק ולומר דביתומה פטור, וא"כ אצטריך בתולת גרים למעט לענין מלקות. ואף למ"ש תוס' בחד תירוצא דכל דינין שבפרשה מיירי בחד גוונא. היינו לענין גוונא דמיירי הפרשה בקטנה או בנערה. כיון דקטנה פטור מסקילה ה"נ אינך דברים אינו נוהגים בקטנה. אבל לענין יתומה דליכא ענין פטור רק כיון דאין עליו חיוב ונתנו לאבי הנערה דא"א לקיים כיון דליכא