דרוש וחידוש ב פ

כתובתה מאתים פשיטא דאין לה ט"ב. אע"כ דאתי' כרבנן. ומדינא ראוי להאמין הבעל בטענת פ"פ מכח ברי ושמא ושכיח קצת. וקמ"ל דמ"מ אין לה ט"ב דאמרי' בחזקת מכ"ע נשאת והוי כהכיר בה ואדעתא דהכי כתב לה. ודוק היטב בכל זה

דף לז גמרא והא מהכא נפקא כו'. ק"ל דהא י"ל דמתני' בא ללמוד אף בלא אתרו ביה דפטור דלא נשמע כן מקרא דכדי רשעתו ניליף לה מאסון דהיינו אסון ממש ומוכח דח"מ שוגגים פטורים. ולפי תי' ב' של תוס' לעיל דס"ל אסון ממש ע"כ ונתת נפש היינו ממון. וביארנו לעיל בעזה"י. היינו דאותו ממון חייב בשוגג ע"ש. א"כ שפיר פריך הש"ס כיון דמתני' דפטור מקנס אף דהוי אותו ממון כמ"ש תוס' לעיל ע"כ דנפש היינו נפש ממש ואסון היינו דין אסון. וע"כ או דמיירי מתני' באמת באתרו בי' או דיליף לא אתרו. ופריך שפיר מכדי רשעתו נפקא

דף לח תד"ה אמר רב אשי כו' דלפי האמת נפקא כולהו מתנא דב"ח כו'. לכאורה לפ"ז בחייבי מלקות וממון חייב בב' מעשים דליכא קרא לפטרו וההיא דלעיל בהדיא דמחי' קרע שיראין. י"ל דהוי בחד מעשה דבהכאת מחי' זו קרע השיראים. אך לפ"ז יקשה לתירוצם א' בתוס' בתחלת סוגיא דהא דס"ל לרבנן דבקנס לוקה ומשלם דמיירי אף בטבח בהמת חבירו בשעה שהעידו שקר הא בב' מעשים אין מלקות פוטר מממון. ולזה צ"ל דבאמת גם במלקות פטור, וע"כ משום דכדי רשעתו משמע בכל ענין אינו חייב ב' רשעיות אף בב' מעשים רק במיתה דילפי' מאסון דלא מצינו רק בחד מעשה הוצרכו תוס' לומר דיליף מתנא דב"ח וצ"ל דמה דנקטי תוס' בקושייתם מהא דאביי פוטר בזר שאכל תרומה וקרע שיראים, אין קושייתם לאביי דהא כיון דבמלקות ידעי' דפטור אף בב' מעשים מכח כדי רשעתו ממילא גם במיתה פטור לאביי דיליף רשע רשע. אלא דקושייתם דקאמר לעיל זר שאכל תרומה א"ב וכו' דמשמע דלרבא חייב דמיתה בד"ש אינו פוטר. אבל בלא"ה היה פטור. ובזה שפיר קשה לרבא דלא יליף רשע וגם דחי שינוי דרמב"ח דמאידך תנא דב"ח נפקא, מנ"ל לרבא דבמיתה פטור בב' מעשים

ע"ב תד"ה ארוסה כו' האי דשינה וכ' אורסה למדרש הגזה"כ. ולכאורה קשה דמ"מ אף אם היה כתיב אשר לא אורסה דמופנה לגז"ש מדכ' בשניהם באונס ומפתה אשר לא אורסה משום להורות דבקנס מת ומשלם נוכל ללמוד חד מחבריה אף בלא גז"ש דהוי גילוי מלתא בעלמא כדמוכח מפרכת הש"ס ולרבה דאמר וכו' דלמא רבה לא אמר רק לענין טביחה אבל באונס ומפתה מודה מכח גזה"כ, וע"כ דאם גלי רחמנא דגם בקנס אין מת ומשלם ילפי' מיניה בכל דוכתי', וא"כ אף אם היה כתיב בשניהם אשר לא אורסה ידעי' הגז"ש דחד קרא אייתר לגז"ש ובהכרח צ"ל דרע"ק סבר כהך תנא דמופנה מצד א' למידין ומשיבין. וא"כ ה"נ אפשר דאיכא שום פירכא ובעי מופנה מב' צדדים. ובהיות כן שפיר נוכל לומר דרע"ק דברייתא דריש ג"כ דנערה ובתולה לרבויי נשים פסולות, ומה שהוכחנו לעיל דא"כ תקשי הא בלא"ה מוכח מדאצטריך קרא למעט ארוסה אף דאין בה הויה. ז"א די"ל דמ"מ אם היה כתיב בשניהם אשר לא אורסה לא היה מופנה לגז"ש דהא מ"מ במפתה דלא כתיב ולו תהיה לאשה. ואצטריך קרא למעט ארוסה. ואף דבאונס לא אצטריך. מ"מ הוי רק מופנה מצד א' דאין למידין. עוד יש לי לומר דאפשר דארוסה א"א למעט מקרא דולו תהי' לאשה דמ"מ יש בה שייכות אם בעלה רוצה לגרשה. ואף דתוס' לעיל ד"ה הכ"מ הבא על הנדה כו' נקטו בפשיטות דיבמה לשוק מקרי לית בה הויה אף דאפשר לחלוץ. י"ל דהיינו למ"ד א"א מקנה דשלב"ל, אבל לרע"ק לשיטתי' דס"ל יבמות (דף צג) אדם מקנה דשלב"ל א"כ אם מקדשה עכשיו לאחר שיגרשנה בעלך מהני. א"כ י"ל דמקרי בכלל הויה אף דעיקר תפיסת קדושין לא חל עד אחר הגרושין. מ"מ כיון דענין קדושין של עכשיו מהני לאותו זמן י"ל דמקרי יש בה הוי'. ונכון

תד"ה יש בגר בקבר כו' הא א"א מוריש קנס. לכאורה י"ל בפשוטו דאיבעי' קאי לר"ש ומיירי בעמד בדין קודם שמתה דמ"מ כשבגרה היא לעצמה לר"ש. ולזה מיבעי' אם יש בגר בקבר ודידה הוי והיא יכולה להוריש. דבשאר קנסות ר"ש מודה דיכול להוריש ולגבי דידה מקרי שאר קנסות כדאיתא להדיא לקמן רפ"ד

דף מ תד"ה ניתי עשה כו' ולמאי דמשני דל"ח עשה כו', וק"ל דלמאי אצטריך קרא למעוטי שאינ' ראוי'. לשיטתם דס"ל דעיקר שינויא דהש"ס דלגבי דידה ליכא עשה וממילא א"א לישא אותה דעובר בלאו. א"כ י"ל בקטנה דהיא אינה מוזהרת הי' הדין לישא ממזרת, לזה אצטריך ולו תהיה דבעי' ראוי' לקיימה. וגם קטנה אמעט דהא אינה ראוי' לקיימה כשתגדיל. אמנם אלולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש. והיינו כיון דחזינן לר"מ דממעט קטנה מקנס דולו תהיה במהוה עצמה הכתוב מדבר ואתמעט ג"כ אפילו יש לה אב כיון דבעצמה א"י להתקדש. א"כ י"ל אף לרבנן דדרשי' נערה לרבות קטנה היינו רק לענין קנס והתורה בא לרבות דקנס אינה תלויה בהויה אבל מ"מ לענין מצוה דולו תהיה כו' אפשר דמודו דקטנה נתמעט דבמהוה עצמה הכתוב מדבר, וא"כ ליתא לדברינו הנ"ל דבקטנה בלא"ה ליכא עשה כלל

פ"ד דף מב תד"ה ר"ש כו' אבל הכא אינו נותן לו. תמוה לי דלמא באמת מיירי הכא דנתן לו הכלי ממש לזכות בו אם יתחייב בדין. ומצאתי להגאון בספר כתובה דנתקשה ג"כ בזה. והוא תירץ דא"כ היכי דייק הש"ס לקמן טעמא דלא עמד בדין וכו' הא עמד בדין וכו' ואם איתא דמיירי במשך הכלי מש"ה בעמד בדין חייב דכבר נעשה ממון עכ"ד. ודבריו עדיין תמוהים דדלמא מיירי במשך לשם שעבוד כמ"ש תוס' ד"ה מאי לאו וכו'. גם א"כ תקשי באמת מאי דתירצו תוס' בחדא ועוד קאמר. מ"מ מנ"ל לאביי להקשות טעמא דלא עמד בדין וכו' דלמא מיירי כפשטי' דמשך הכלי ומש"ה בעמד בדין חייב. ולענ"ד י"ל דתוס' אזלי לשיטתם בקידושין (דף ח ע"ב) ד"ה מנה אין כאן. דס"ל דבנותן לו כלי לשעבוד מנה שנותן לו ליכא שעבוד כלל כיון דלא קנה במנה. וע' בהר"ן רפ"ו דשבועות דהא דלא זכה במשיכת הכלי השעבוד. דמשיכה לא הוי קנין לענין שעבוד כיון דאינו עומד להשאר בידו ע"ש. וא"כ י"ל דמה דכתבו תוס' דהברייתא מיירי במשך לשעבוד. היינו דעיקר מקנין הוא המעות. ואף ר"ל מודה דבכה"ג מעות קונות כיון דלא מחסרא משיכה. משא"כ הכא דעדיין לא נתחייב כלל קודם העמדה בדין ממילא אף במשך לא קנה לשעבודו דמשיכה לא הוי קנין לענין שעבוד ולומר דמיירי במשך הכלי שיקנה לו נגד מה שיתחייב כשיעמוד בדין. ובזה צדקו דברי הגאון הנ"ל. דא"כ לא הוי אביי מדייק הא עמד בדין. אע"כ דדוחק לאוקמי שהקנה לו הכלי ממש. אולם מה דתמוה לי מאד מאד דהיאך חלי זה בקנין דשלב"ל הא אף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ פשיטא דבעינן שיעשה איזה קנין כמו בפירות דקל דנותן לו מעות עכשיו. משא"כ הכא דעדיין לא נתחייב וליכא מעות ולא משיכה פשיטא דלכ"ע לא קנה. גם אף למ"ש דמשיכה לא מהני לקנין שעבוד. מ"מ דלמא מיירי דהקנה לו בק"ס החפץ לשעבוד. גם אידך ברייתא דעמד בדין י"ל דמיירי בהכי ולא הוצרכו לאוקמי דוקא במשיכה. וע'

בא"ד א"כ נחשבים בהדי' אינך תנאים. לכאורה בפשוטו י"ל דהא למסקנא דר"ש לדבריהם קמ"ל. א"כ אינו מוכת דר"ש סבר אדם מקנה דשלב"ל ממה דלא הקשה לחכמים מבעיא ייחד לו כלי. די"ל דלא הוי פסיקא להו להקשות כן לרבנן דדלמא יסברו רבנן דאדם מקנה דשלב"ל. וצ"ע

תד"ה א"ד וכו' דאביי גופי' מודה דהוי ממון, עיין במהרש"א. ולענ"ד י"ל בפשוטו למה דס"ל לתוס' בשיטת רש"י דגם לפי האמת אף באונס ומפתה אם מודה מתחייב. א"כ הא דפריך אביי ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה. היינו דפשיטא דקרבן שבועה תלי בירושה. הרי דפשיטא דהיכא דאינו מוריש ה"נ אינו חייב ק"ש וא"כ למה דמספק אביי אם חייב ק"ש אקנס ע"כ עכ"פ הפסק ג"כ להוריש. ותקשי לי מתני' דהכא

דף מג ת"י ד"ה ר"ש סבר כו' הו"ל למימר כי קאמר רבה דממונא וכו' לענ"ד יש ליישב על נכון דודאי מסברא אין שום מקום לחלק בין הודאה לירושה. או דלכולהו הוי קנס. או דלכולהו הוי ממון. והא דס"ל לרבה בתחלה דלהוריש לא הוי ממון ולענין הודאה וק"ש הוי ממון. י"ל דבאמת מסברא לא הוי ממון אלא לענין הודאה ושבועה הוי גזה"כ. ולענין הודאה וקנס לא הוי ממון. וי"ל ג"כ דמסברא הוי ממון. אלא דלענין הודאה ושבועה גזה"כ הוי מקרא דוכחש. והיינו דוקא אם הודאה ושבועה תלי בהדדי.