דרוש וחידוש ב מח

ואשתכח שרובן בט' והמיעוט בח' א"ח ליתן (רק) ח' וכנ"ל, כנלע"ד

בהש"כ (סימן של"ג סק"ד) ד"ה ולא הפועל כו' לא מהני משום ממון וצריך לעשות הקנין, ולכאורה היה נראה לשיטת הש"כ דא"י לחזור אף אם ירצה להיות ידו על התחתונה וכופין הב"ד לעשות מלאכתו אם לא היה כאן ב"ד וחזר בע"פ בעה"ב ושכר אחרים חייב הפועל לשלם כפי היוקר ואף דכל קבלן א"צ לשלם מכיסו רק מכיסן מ"מ זה שחייב לעשות מלאכתו א"כ שוכר עליו שלוחו וחייב לשלם מה שהוצרך ליתן לאחרים, כך היה נ"ל בפשוטו, אולם בסי' זה כ' הש"ך להדי' סקל"ד דאם שכר עליו א"צ לשלם, וצ"ע, וע' בדרישה שנראה דלא ס"ל כהש"כ. דכ' דמשיכת כלי אומנות מהני רק לקנין כמו ששנה ושלש אלף פעמים דלא עדיף מהתחילו ע"ש. ולפ"ז יקשה לכאורה למאי הלכתא הוי כהתחילו כיון דגם בהתחילו רק מנכה לו לזה שלא התחיל עדיין אין מגיע לו מה שינכה לו. ונראה דדרישה לשיטתו אזיל שכ' בסמ"ע סקט"ו לפרש דברי הטור שכ' אם אין תפוס בידו כלום דאם תפוס אף ממון יכול לשכור ממנו כיון דאינו משלם מכיסו וא"כ י"ל דמשיכת כלי אומנות התחיל לענין שאם יתפוס ממון יכול לשכור עליו, ומה דמשמע מדברי הטור דלא בעינן כלי אומנות היינו בהלכו כמ"ש הטור והוי בלא"ה התחלת קנין אבל בלא הלך בעי' משך כלי אומנות ואף אם החזיר לא יכול לתפוס אח"כ ממון ולשכור עליו. והש"כ לשיטתי' שהשיג שם על הסמ"ע הוכרח לפרש הכא דנ"מ שכופין לעשות מלאכה. וק"ל

בסמ"ע סק"ח ד"ה ה"ז כדבר האבד לה, וחייב מדינא דגרמי, הרכיב אתרי רכשי דטעמא דגרמי איתא כהרא"ש, אבל בנ"י כ' ע"ש הרמב"ן דהוא מטעם דבר האבד, ע' בשיטה מקובצת דנראה דס"ל דלא הוי כלל גרמי רק גרמא כיון שאין בגוף הניזק וע' בתוס' בב"ק (דף כ ע"א) ד"ה זה אין נהנה וכו' ע"ש, וע' במעד"מ. ובהגהת אשרי שהקשו על דברי הרא"ש דהוי גרמי, א"כ אמאי בדבר האבד שוכר רק כדי שכרן ולא כל ההיזק מטעם גרמי, ותי' דדבר האבד היינו אף בלא פסידא כיון שלא היו מוצאים להשתכר פועלים בלא"ה ע"ש, והרי הנ"י בשם הרשב"א כ' להדיא דדבר האבד הוא רק באם היו מוצאים פועלים לשכור עיי"ש וא"כ תקשי דהוי גרמי ויצטרך לשלם כל ההפסד אע"כ דלא הוי גרמי, ודוק היטב, וע', וע' בש"כ סקכ"ח שהעלה לדינא כהגהת אשרי. ותימה דא"כ בבעה"ב החוזר דתמיד הוי דבר האבד כדאיתא בש"ע סעיף ב' וא"כ גם באם לא היו מוצאים פועלים אמש להשתכר לחייב לשלם להם וצע"ג. בסק"ט שוכר עליהם וכו' מה שדימה שם הש"כ לדברי הרמב"ן דביש תרעומות אמרי' על תנאי הראשון פייסינהו לא ידעתי דהתם הוי רק פיוס, אבל הכא מיירי שנתרצה להדי' על תנאי השני, ומה שעולה בדברי הש"כ דלשיטתן דמיירי ביש פועלים לפנינו ואמרו שכור מאלו לק"מ מדברי הרמב"ן דליכא תרעומות קשה לי מדברי הש"כ עצמו ברסי' דפועלים אמרי לבעה"ב שכור מאלו הוי תרעומות כיון שאין דרך בעה"ב לשכור פועלים, וא"כ אף לשיטתו יקשה וצ"ע

במ"ש בהג"ה סעיף ה', וכן סופר המקבל לכתוב ספר א' מקרי דבר אבד, ע' בסמ"ע, וקשה לי למאי הלכתא הוי דבר האבד למ"ש בהג"ה סעיף ו' ואם לא שכר עליהם אין הפועלים חייבים לשלם הזיקו, והכא בסופר אף אם יתן כל הון לסופר א"י לתקן המעוות, ואם לא ישכיר הוי רק אבד גוף הספר, זולת שכ"כ לדעת הי"א שכ' בהג"ה ס"ו דדוקא בדבר האבד שאינו ממון אזי אפשר דבזה כיון שא"א לתקן מיד קיבל לשלם דבר הנאבד, וצ"ע לדינא, גם י"ל דנ"מ לענין מטען ודוק, נסתפקתי בדבר האבד כגון פשתן ששרו במים והפשתן בעצמו שוה רק דינר והשכירות הפועלים הוא ב' דינרים ואורגים ממנו בגד ושוה אח"כ למכור בה' דינרים וחזרו בהם הפועלים ומצא אחרים לשכור בג' דינרים אם יוכל לשכור עד כדי שכרן או כיון דהאבד רק זהב. א"כ יאמרו היינו משלם לך הפשתן ודוק. וע'. בש"ע (סי' קצח סעיף ז) י"א שכירות מטלטלים וכו' והנה ממ"ש הטור בשם הראב"ד דבחמור סתם ומת החמור א"צ להעמיד חמור אחר אם לא קנה מידו כיון דליכא רק מ"ש וכיון שמת ליכא מי שפרע, וממ"ש דהוי מ"ש ע"כ בהקדים לו מעות דמי השכירות, דבדברים בעלמא ליכא מ"ש הרי דאף בשכירות ס"ל דאין מעות קונות, וע' בנ"י פרק האומנים דבאמת לא העתיק כן ואדרבא משמע להדי' דבמעות לחודי' ג"כ הוי קנין רק דבלא מעות בעי קני מיד ע"ש, ובאמת מאד אני תמה הן על הש"ע והנ"י. שכתב הטעם דמעות קונות בשכירות כיון דהגוף להבעלים ל"ש שמא יאמר נשרפו חטיך בעליי'. ומכ"ש על הראב"ד דכ' באמת דאינו קונה. ולא ידעתי האיך שייך לומר שמא נשרפו חטיך הרי סוגיא ערוכה בהש"ס פרק הנ"ל השוכר את החמור ומת בחצי דרך נותן לו שכר מחצי דרך הרי דא"צ ליתן יותר מחצי דרך ממה שנהנה. א"כ ליכא הפסד וצלע"ג. גם בנ"י פ' השואל בסוגי' דכשם שתקנו משיכה בשומרים כ' בשם הרשב"א דגבי שכירות מטלטלים ג"כ אין מעות קונות וסיים וכן דעת האחרונים ז"ל ע"ש והובא בב"י סס"י זה

דף פ תד"ה ואי דוכתא וכו' ואי הוי ספק היו שניהם פטורים יש להקשות מה מקשו תוס' הא י"ל כיון דשניהם קבלו לחרוש הויין כמו ערב זה לזה, וא"כ גובה מכל א' החצי בממנ"פ או שהוא פושע, או שהוא מחייב מדין ערב. וי"ל דהן אמת ב' שקבלו יחד הוו ערבים זה לזה כמבואר בש"ע חוה"מ (סי עו), אבל הכא בנ"ד דומה למה דאמרי' בכורות (דף מח) בב' יב"ש שקנה שדה מחבירו, ושט"ח יצא על אחד מהן דא"י לגבות מזה שקנה בממנ"פ. או שהוא שהלוה או שלקח שיעבודו דנכסי דבר אינש אינון ערבי. וכיון דא"י לגבות מהלוה א"י לגבות מהערב ע"ש. וה"נ כן. אף שהוא ערב בעד חבירו מ"מ הא מחבירו גופא א"י לגבות דמצי לדחות שמא לא פשע ממילא א"י לגבות מהערב, אף למה שהעלה האו"ת (סס"י מט) דבב' יוסף ב"ש והא' ערב בעד חבירו דמצי לגבות ממנו בממנ"פ, או שהוא הלוה או שהוא ערב כיון שאם הוא טוען שהוא לא לוה הוא מודה שחבירו לוה. וא"כ הוי כמו ערב דעלמא שהלוה אומר להד"ם והערב מודה דצריך לשלם כמבואר (בסימן קכט בהגה) ושאני בההיא דלקח שדה כיון דמצי מדחי ליה הוי רק מע"פ ע"ש

מ"מ נלענ"ד דשאני התם דהערב מודה שחבירו חייב ואלו טען חבירו האמת היה מחוייב בב"ד לשלם ממילא החיוב מוטל על הלוה, רק כשכופר, מש"ה צריך הערב לשלם, משא"כ הכא דהספק באמת אם הפשיעה בפרשא או במאן דתפס במנא ומדינא פטור כל א' לשלם דספק ממונא. וא"כ גם הערב אינו מודה דחבירו חייב דהערב בעצמו טוען שחבירו פטור מצד ספיקא. ומש"ה א"י לגבות מא' ממנ"פ דשפיר יכול לומר שמא לא פשעתי, ואעפ"כ אינו חייב מדין ערב דהא חבירו ג"כ מדינא פטור מספיקא. וכיון שהוא פטור גם הערב פטור, כנלענ"ד נכון לדינא

דף צו גמרא תיבעי למ"ד שלוחו ש"א כמותו כו' אבל עבד דלאו ב"מ לא. ע' בפירש"י ותמהו עליו דהא אפשר אם יש לו נכסים ע"מ שאין לרבו רשות בו ע"ש. והנ"י כתב בשם הרמב"ן לפרש אע"ג דבעלמא לא בעי שיהיה בר מצות ממש כישראל דהא משוינן ליה שליח לתרומה ולגט שחרור וכיוצא, מ"מ הכא דכתיב בעליו אהני לן דבעיא בר מצות דומי' דבעלים ממש ע"ש, ולא זכיתי להבין האיך מפורש דבעלים הם בר מצות ממש הא אפשר דהבעלים הם נשים או עבדים בנכסים שאין לרבם רשות בם, וא"כ הבעלים בעצמם אין חייבים בכל המצות, הכי נאמר לאותו ס"ד לחלק דאם הבעלים אנשים לא הוי שאילה בבעלים ע"י עבדו. ואם הבעלים נשים הוי שאילה בבעלים, גם אם נדחוק ולומר כן, מ"מ קשה נימא ג"כ אם הבעלים אנשים ואמרו לשלוחם נשים צא והשאיל דלא מהני לר' יונתן דאינם דומיא דבעלים שאינם בר מצות ממש כמו הבעלים, וד' יאיר עיני

מסכת גיטין

פ"א דף ב תד"ה ואם יש עליו עוררין. ועוד יש לדקדק מסוף פ' גט פשוט, וע' במהרש"א שהקשה דאמאי לא הוכיחו בקיצור אליבא דרב דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו מוכח דטענינן מזוייף דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה. ונראה ליישב דהנה בלא"ה יש להקשות על ראיית תוספות מפ' גט פשוט דדלמא דיקא לרב לשיטתיה כיון דסבר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו מש"ה תקנו חז"ל לטעון מזוייף ליתמי משום דאל"כ לא שבקת חיי אבל לפי ההלכה דקיי"ל צריך לקיימו י"ל דלא טענינן מזוייף דלא שייך לא שבקת דהא נטעון פרוע. ולזה צ"ל דודאי ראיית התוספות הראשונה דגם אף דטענינן פרוע. מ"מ שייך לא שבקת. דכל א'