דרוש וחידוש ב מו

דידן פליג אירושלמי בהטעו פועלים לבעה"ב אבל בהטעה בעה"ב לפועלים בזה קיימי' דברי הירושלמי דהוי כלא קצץ, ובהגהת ש"ע (סי' שלב ס"ד) דבין בהטעה בעה"ב לפועלים ובין הטעו פועלים לבעה"ב הוי כלא שכרו ונותן להם כפחות שבפועלים. אבל לפ"ז באם הבעה"ב אמר בד' כדרך שהפועלים נשכרים ואגלאי דמתגרי מקצתן בה' ומקצתן בו' נותן להם ה', והש"כ חולק דא"צ ליתן להם רק ד' ולמד זה דכי היכי דמסקי' דבע"ה אמר בד' והשליח אמר בג' ואמרו כדרך שאמר בע"ה אינו נותן להם רק ג' מספק איבעיא דשמא אדיבורא דידיה סמכו וסברו וקבלו, ה"נ אדיבורא דידי סמכו דפועלים נשכרים בד' וסברו וקבלו ע"ש. ולענ"ד המעיין בלשון הנ"י יראה להדי' כמ"ש הרמ"א דנותן כפחות שבפועלים, ועל קושי' הש"כ נלענ"ד בפשוטו לחלק דדוקא גבי כמו שאמר בעה"ב דהרי חזינן דעב"פ אלו אמר בג' מתרצים גם המה בכך ומסתמא לא מצאו להשתכר עצמם ביותר, מש"ה לא הוי טעות כ"כ לומר אלו הוי ידעי דאמר בעה"ב בד' לא הוי מתרצים אלא בד' דאין שיווי מלאכתם תלוי באמירת בעה"ב וכיון דנתרצו בג' משום דלפעמים אין מלאכתם שוה יותר אין כאן טעות משא"כ באומר כדרך שהפועלים נשכרים דבזה תלוי עיקר שיווי מלאכתם כפי שיעור שהפועלים משתכרים הוי טעות גמור דנתרצו בד' משום דסברו דזה הוי שיעור שכירות הפועלים, אבל אלו הוי ידעו דפחות שבפועלים בה' אין רצונם להוזיל משער שכירות פועלים דמסתמא היו מוצאים להשתכר בה' כיון דהשער בכך, וכיון שכן דהוי טעות לא מקרי סברו וקבלו, וגם הבעה"ב לא רצה להתחייב יותר מד' הוי כאלו לא קצץ כלל ונותן כפחות שבפועלים. וזה ברור בעזה"י, ומ"מ מה שנראה מדברי הסמ"ע סקי"א דכ' היכא דבהטעו פועלים לבעה"ב ואמרו ביו"ד כדרך שרוב פועלים נשכרין דצריך לשלם עכ"פ כפי רוב הפועלים ולא כפי הפחות, ה"נ אם הטעה הבעה"ב לפועלים ואמר בד' כדרך שנשכרו רוב הפועלים ואגלאי דרובן משכרי בה' ומיעוטן בד' דצריך לשלם להם ה', זה אינו נראה דדוקא בהטעו פועלים לבעה"ב דעכ"פ שמרוצה הבעה"ב ליתן כדרך רוב פועלים. ואם היה מתרצה מכ"ש נתרצה ליתן ט' אם רוב פועלים בט'. אבל בהטעה בעה"ב לפועלים דמ"מ הבעה"ב לא נתרצה ליתן רק ד' וא"כ אף דפועלים חשבו דרוב פועלים בד' ואגלאי דהוא בה' זהו מהני דלא מקרי סברו וקבלו, אבל מ"מ במה נתחייב הבעה"ב ליתן ה' והוי כלא קצץ ונותן רק ד' כפחות שבפועלים

דף עו גמרא חזרו זה בזה לא קתני, הרי"ף כ' אבל חזרו זה בזה ולא בא לעשות מלאכה אפי' תרעומות אין להם זע"ז, ואב"ע האי תנא ויש להם תרעומות. לא זכיתי להבין דמה בעי הרי"ף בזה לומר דפליגי ב' לישני לענין הדין דלל"ק חזרו אפי' תרעומות ליכא הא בפשוטו נראה דל"ק לא רצה לפרש במתני' חזרו מדלא קתני חזרו אע"כ דמיירי בע"א דהטעו פועלים אהדדי אבל מחזרה לא מיירי, ומ"מ י"ל דלענין הדין גם בחזרה הוי תרעומות ולישנא בתרא קאמר דאפשר לפרש בלשון הטעו חזרה דהא בברייתא ודאי מיירי חזרה ואפ"ה קתני הטעו, ע' בהרא"ש שכ' דלרבנן גם אם בעה"ב חוזר אין ידו על התחתונה ע"ש, לכאורה תמוה דהרי ברישא דברייתא אבל הלכו פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה וכו' לא פליגי רבנן וע"כ דלא מצי חוזר ומיד נתחייב בשכירות במקום שא"י לומר השכירו עצמיכם. וא"כ ממילא בהוזל צריך לשלם הפחות כיון שא"י לומר השכירו עצמיכם אם לא בפחות, זולת שצריך לחלק דהלכו היינו שעבר זמן שכירות פועלים דא"י אח"כ להשתכר בזה הוי דינא דגרמי בעת שהגיע שעבר הזמן שכירות פועלים והוא מפסידין הוי מדינא דגרמי שידע מיד שאח"כ לא יכולים להשתכר, אבל אם עדיין זמן שכירות פועלים רק שהוזל השער מחמת עצמו בזה לא גרם להם היזק בדיבורא כיון דאלו חזר היו מוצאין עדיין להשתכר ומה שהוזל משמים אפסידו מזה מיירי רבנן, ומ"ש הרא"ש מקודם דנ"מ דבהלכו אף שלא היו מוצאים להשתכר אמש חייב מטעם דכבר נתחייב בשכירות היינו למאי דקיי"ל כר' דוסא דבקבלן ידו על התחתונה (אף דגבי בעה"ב ל"ש דינא דגרמי דמה ההיזק אם לא יעשה מלאכתו וע"כ מיד דהתחיל הוי קנין וכבר נתחייב בה הבעה"ב) ובעה"ב החוזר אין חילוק בין פועל לקבלן, אבל לרבנן דס"ל דגם בקבלן אין ידו על העליונה, וע"כ משום דהתחיל לא הוי כקנין, אבל בודאי לא פליגי אם בקבלן שייך כי לי בנ"י עבדים וכו'. ור' דוסא ס"ל כיון דבקבלן מהני קנין מש"ה בהתחיל הוי קצת קנין לענין ידו על התחתונה רק בפועל דלא מהני אפילו קנין מש"ה אין ידו על התחתונה. כך נראה ביאור דברי תוס' לעיל (דף י' ע"א) ד"ה יכול לחזור. ורבנן ס"ל דהתחיל לא הוי כלום והוא כמו לא התחיל ואם הוזל השער ובעה"ב חוזר א"צ לשלם הפחות זולת בעבר זמן שכירות פועלים. ממילא יצא לנו דין חדש לשיטת הרא"ש בלא התחיל לדידן דבעבר זמן שכירות פועלים צריך לשלם מדינא דגרמי היינו דוקא בעבר הזמן אבל לא בהוזל השער, אבל לשיטת הנ"י שכ' דגבי פועלים חייב מטעם דהוי דבר האבד אף בכה"ג חייב, ושרש דבר האבד נראה דהוא אם בחזרתו מפסיד לא שרי ליה רבנן לחזור זולת בלא היו מוצאים פועלים לשכרו לא הפסיד כלום לא הוי פסידא בחזרתו, וכן בפועלים כ' הרשב"א בדבר האבד אם לא היה מוצא הבעה"ב לשכור לא הוי דבר האבד, עוד נראה נ"מ בין הנ"י והרשב"א באם השער בד' והמיעוט נתגרו בג' דדינא דגרמי ליכא דמצי אמר שמא לא היית מוצא להשכיר בד', וראיה לזה מסוגיא דר"פ דאמרי' וליחזי פועלים היכי מתגרי ופירש"י כיון דהתנאי כמאן דליתא דמי צריך לשלם מה שההנהו, ומשני איכא דמתגרי בג' ואיכא דמתגרי בד'. וכ' הפוסקים דהיינו אף דהמיעוט נתגרו בג' מ"מ כיון שיורד שלא ברשות א"צ לשלם רק השער המועט, ע' בשיטה מקובצת. ולכאורה קשה לחייב השליח מטעם גרמי שיאמרו שהיו מתגרי במקום אחר בד', אע"כ כיון דמיעוט מתגרי בג' מחזיר הבעה"ב על הזול ואפשר שלא היה מוצא להשתכר ולא קרי היזק מעתה לדעת הרא"ש כה"ג אם שכרן בד' ולא הלכו וחזר ליכא דינא דגרמי רק בג', אבל לטעם הנ"י דהוי דבר האבוד כיון דאפשר שהיו מוצאים בד' והוי פסידא בחזרתו א"י לחזור וממילא צריך לשלם רק במה שיוכל לומר השכירו עצמיכם, והסמ"ע סק"ח הרכיב לב' טעמים אהדדי ודוק, ובהך סברא דמחלוקת הפוסקים לענין דינא דגרמי לענין הוזל השער או עבר זמן שכירות פועלים יש לע' בה טובא, ודוק. ובעיקר דינא דגרמי שכ' התוספות והרא"ש שהוא כר"מ דדאין דינא דגרמי נפלאתי דלכאורה פלוגתא אי דאין דינא דגרמי היינו בלא נשתעבד עצמו לכך אבל בשיעבד עצמו וזהו מפסיד על דבריו הוי כמו קנין, והכא ששכרן וע"פ דיבור מניחין את בעה"ב הוי כאומר זרוק מנה לים ואחייב אני לך, ודוק היטב, וצ"ע

גמרא ולחזי פועלים היכי מתגרי. לכאורה קשה אמאי לא יכול הבעה"ב לטעון שמא שליח עשה שליחותיה כהוגן ואמר לך בג' כמו שאמרתי לו וסברית וקבלית ואף דהוי השליח ע"א מ"מ ל"ש לומר לגבי הבעה"ב מחוייב שבועה ואי"ל משלם, דהא לא הו"ל למידע, גם דלמא מיירי דהשליח הוי קרוב וכדומה וכיון דהבעה"ב טוען דשמא אמר לכם השליח בג' מש"ה יש להם תרעומות, ע"ז נראה לומר כיון דהמלאכה בפנינו שוה ד' אלא דאם השליח אמר להם בג' דסברו וקבלו הוי כמו מחילה ומתנה, ומש"ה הוי טענת בעה"ב שמא מחלת או נתת לי דלא מהני בי' מה שהוא מוחזק כמבואר בהגהת ש"ע חוה"מ (ססי' סה) דבא"ל שטר א' מחול לך אמרי' דהשטר קטן נמחל אף דהלוה מוחזק מ"מ א"י לזכות בספק מחילה, וביותר הוא מבואר בבית שמואל אה"ע (סי' סו סק"ט) גבי מוחלת כתובה היכא דהוי ספיקא דדינא אם מהני מחילתה דצריך לשלם מספק ומדמי לה לההוא דססי' ס"ה הנ"ל, ובאמת לענ"ד הדמיון קשה די"ל דהיכא דודאי מחלה אלא דהספק אם מהני מחילתה י"ל דעדיף ומהני חזקת ממון ושאני בההוא דססי' ס"ה דהוי ספק בעיקר המחילה אם מחול לו אם לא, עכ"פ בספק בעיקר המחילה בודאי הדין דא"י לזכות מספק וה"נ הכא דהבעה"ב טוען שמא סברית וקבלית הוי ספק במחילה. ואולם לכאורה נסתר זה ממה דכתב הרי"ף בשמעתין דאיבעיא דהבעה"ב אמר בד' והשליח אמר בג' ואמרי' לי' כמו שאמר בעה"ב אם אמרי' אדיבורא דידי' סמכי' ואף אם מתגרי בד' מ"מ סבר וקבל או אדיבורא דבעה"ב קא סמכי וצריך לשלם להם ד', אף אם מתגרי בג', וסיים הרי"ף הלכך מספק לא מפקי' ממונא, ואם נימא כפי הנ"ל ה"נ נימא אם מתגרי בד' יצטרך הבעה"ב לשלם ד' כיון דהוי ספק אם סברו וקבלו. וסבור הייתי לחלק בין ספיקא דדינא לספיקא במעשה, דדוקא בההוא דלעיל דהספק איך אמר השליח דהוי ספק במעשה בזה א"י לזכות בספק מחילה, אבל בספיקא דאיבעיא דהוי ספיקא דדינא עדיף. אמנם לכאורה ליתא דהרי"ף