דרוש וחידוש ב לו

לו בעד המעות דמעות קונות, בזה שייך לומר דאף דהלוקח א"י לתבוע מעותיו מ"מ המוכר יכול לחזור, דחז"ל אמרו דלא נקנה החטים בעד המעות, ודוק

דף מח רש"י ד"ה קאי באבל וכו' ונ"מ אם קדש בו אשה מסתפקנא אם כוונת רש"י במ"ש אבל מעות לא קנה מדאורייתא היינו דלר"ל לא הקנה המעות את הכלי להלוקח מדאורייתא, ועלה כ' הנ"מ אם קידש בו אשה ר"ל אם קידש הלוקח כשעדיין לא משך הכלי קידש את האשה בכלי זה שהקנה לה בק"ס את הכלי שביד המוכר דלר"י מקודשת, ולר"ל אינה מקודשת, או דכוונתו של רש"י דנ"מ באם קידש המוכר במעות, אבל אם קידש הלוקח בכלי לכ"ע אינה מקודשת, והיינו די"ל דלבתר דתקנו חכז"ל דמעות אינם קונות ממילא מקדש את האשה בדבר שאינו שלו ואין כאן קידושי' כלל, ורק בקידש המוכר במעות י"ל דס"ל לרש"י כתירוץ ב' דתוס' לעיל (דף מג) ד"ה מאי ארי' דאם מעות קונות מה"ת יכול המוכר להשתמש במעות, ואם אין מעות קונות אין המוכר רשאי להשתמש במעות, א"כ שפיר יש נ"מ לר"י דמעות קונות ד"ת מקודשת דאף דעקרו חכז"ל לקנין המעות, מ"מ הא רשאי להשתמש בהמעות והוי כלוה על המעות לכך מקודשת אבל לר"ל אינה מקודשת. גם יש לחלק דבמעות שביד המוכר מקודשת כיון דמה"ת הוי שלו, אבל בקידש לוקח בכלי י"ל אף דמה"ת הוא שלו מ"מ כיון שהכלי ביד המוכר וע"י תקחז"ל דאינה קונה הרשות ביד המוכר לחזור ושלא יתן לו את הכלי, וממילא אף דנקנה לו מה"ת, מ"מ הוי כמו אינו ברשותו כמו בגזל ולא נתייאשו הבעלים, וצ"ע לדינא

גמרא קרא דכתיב וכו'. לכאורה תמוה דהא ר"ל מודה דס"ל לר"ש מעות קונות, ויקשה גם לר"ל אליבא דר"ש קרא זה דלא אהדרי' לתשומת יד, וא"כ כל מה שיתרץ ר"ל אליבא דר"ש ה"נ יתרץ ר"י אליבא דכ"ע ואיך שייך בזה סייעתא לר"ל והוא לדעתי תמי' ופלא בעיני על שלא מצאתי מי שעמד בזה, והנלענ"ד ע"פ מש"כ בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן דהא דיחד לו כלי לעשקו אתי' כמ"ד אין לשכירות אלא בסוף והיינו דלמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה נעשה מלוה ולא קנה את הכלי ע"ש, ולפ"ז לכאורה יקשה על ראיית רבא די"ל דתשומת יד לא אהדרי דל"צ קרא, אבל עושק אהדרי' לאורוי' דחייב אף בלא נטל הכלי ולאורויי דאין לשכירות אלא בסוף, וצ"ל דראיות רבא דע"כ יקשה לתנא דסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף [וע' בקידושין דף מח ע"א דס"ל לרבא דפליגי תנאי בהכי] דע"כ עושק מיירי בנטל הכלי דליכא חידוש דין, וא"כ הו"ל לאהדר ג"כ לתשומת יד, אע"כ דבא לאורויי דלפעמים א"ח על תשומת יד, דהיינו לא משך ולאשמעי' דמעות אינן קונות ולפ"ז מיושב קושי' הנ"ל די"ל דודאי לר"ש צריך לתרץ הקרא דס"ל לר"ש כאותו תנא אינו לשכירות אלא בסוף ושפיר י"ל דמעות קונות ומיירי הכל בלא משך ואהדרי' קרא לעושק לאורויי דחייב אף בלא משך להורות הדין דאינו לשכירות אלא בסוף, ולזה הוכיח רבא לסיוע' לר"ל דע"כ פליגי תנאי בהכי אם מעות קונות, דאי כר"י דלכ"ע מעות קונות יקשה דלמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכנ"ל, אע"כ דפליגי תנאי והך תנא דס"ל ישנה לשכירות וכו' ס"ל דמעות אינן קונות ואהדרי' לעושק לאורוי' דבתשומת יד לא אהדרי משום דבלא משיכה לא קני, ור"ש דס"ל מעות קונות ס"ל דאינו לשכירות אלא בסוף ואהדרי' לעושק להך מלתא גופא לאורוי' דאינו לשכירות אלא בסוף. בדרך אחר נ"ל בסוגיי' הנ"ל עפמ"ש תוס' לקמן ר"פ איזהו נשך דהא דלא מוקי בגזל ולעבור בב' לאוין משום דהוי ניתק לעשה, ובמהרש"א שם הקשה דהא גם כובש ש"ש ניתק לעשה דכ' או את העושק, והיה נ"ל דהתם מרא דשמעתא הוא רבא ואזיל לשיטתיה דס"ל מעות אינן קונות ומיירי בנטל והפקידו והיינו ע"כ בנטלו בתורת קנין גמור דאי לשיעבוד הא משיכה לא מהני לשיעבוד בעלמא כמ"ש הר"ן רפ"ו דשבועות גבי משכון אי הוי הילך ע"ש, וכיון דנטלו בתורת קנין גמור וחזר והפקידו בטל שם עושק מיניה והוי רק כמו כופר בפקדון דעלמא ובכלל גזל הוא ולא הוי ניתק לעשה, ומצאתי שבפ"י כ"כ, אבל הוא כ' הכי בין לר"ל ובין לר"י, ולענ"ד י"ל דלר"י דהקנה לו רק לשעבד י"ל דבכלל עושק הוא, ורק לר"ל דע"כ מיירי דמשך לקנין גמור וכנ"ל בזה י"ל דנעקר שם עושק ממנו, ובזה יש ליישב קושי' הכ"מ על הרמב"ם דחשיב לא תגזול בלאו דגזל מעליא דלא כסוגיא דלקמן דמוקמי לכובש, והיינו דרבא לשיטתיה דס"ל דעושק מיירי בנטלו ולא הוי ניתק לעשה וכנ"ל מש"ה מוקמי יותר בכובש ולעבור בב' לאוין ולא בגזל דמרווחנא יותר בזה כיון דבכובש לוקה ובגזל אינו לוקה, אבל לדידן דקיי"ל כר"י ולא מיירי בנטלו [ובלא"ה הרמב"ם לא הביא כלל דינא דר"ח דמיירי ביחד לו כלי וצ"ע למה] א"כ גם כובש ניתק לעשה ומוקמי יותר בגזל ולעבור בב' לאוין, אח"כ הראו לי שכוונתי בזה לדעת הגאון בעל עצי אלמוגי' זצ"ל בספרו מעין החכמה על תרי"ג מצות, אמנם העומד לנגדי דא"כ יקשה היא גופא מנ"ל לרבא להוכיח כן בשמעתא כר"ל דלמא באמת כר"י ומיירי הכל בלא נטלו והוי ניתק לעשה ואהדרי' לעושק כי היכי דלהוי ניתק לעשה דלא לילקי על לא תעשוק, ולזה נראה כמו שהקשה באמת בתשו' ח"צ על המהרש"א דבלא"ה בכובש אינו לוקה דהוי לאו שא"ב מעשה וא"כ בלא ניתק לעשה ג"כ אינו לוקה, ולפ"ז מיושב קושי' הנ"ל דר"ש דס"ל מעות קונות י"ל דס"ל כר"י דס"ל לאו שא"ב מעשה לוקין והדרי' קרא עושק שיהא ניתק לעשה, ולזה הוכיח רבא סייעתא לר"ל דפליגי תנאי אם מעות קונות דאי כר"י דלכ"ע מעות קונות יקשה למ"ד לאו שא"ב מעשה אין לוקין אמאי אהדרי' לעושק ולא לתשומת יד. וכנ"ל. ודוק:

גמרא אבל מידי אחריתי דמחסרא משיכה כו'. בתוס' בע"ז (דף סג ע"א) נדחקו לחלק בהא דמשמע התם כיון דחז"ל אמרי דמעות אינן קונות אף דמדאורייתא קונות מ"מ לא הוי אתנן, ואלו הכא משמע דכיון דד"ת מעות קונות מעל אף דהפקיעו חכמים קנין, והעלו לחלק בין אתנן למעילה, ומלבד דהחילוק דחוק גם דבריהם סותרים לכאורה למ"ש בפסחים (דף כט ע"א) ד"ה אין פודין וכו' וכיון דמדרבנן אין פודין לא מעל, הרי דגם מעילה תלי' מדרבנן, והיה נ"ל ליישב קושייתם לפמ"ש תוס' לעיל (דף עג ע"א) בתירוצם הב' דלעיל, כיון דד"ת מעות קונות יכול להשתמש במעות, ולר"ל אין יכול להשתמש, וא"כ י"ל דרבא לשיטתיה דמשמע לעיל (דף מג) בהא דא"ל רבא לר"נ לדידך דאמרת נאנסו לא אלמא לא הוי שואל, אי שואל לא הוי ש"ש נמי לא הוי, משמע דבעי להוכיחו כיון דקתני במתני' דאם אבדו חייב באחריותן דמוכח דע"כ הוי ש"ש, ממילא מוכח דאפי' שואל הוי הרי סבר רבא כר"ה משום הכי שפיר אמר רבא דלר"י מהראוי דגם בספר מעל, והיינו כיון דד"ת מעות קונות וממילא מותר להשתמש במעות והוי לוה וממילא מעל, ובזה יש מקום ליישב קושי' תוס' בשמעתין על שיטת רבינו חיים דס"ל דר"י סבר דבין בישראל ובין בנכרי מעות קונות א"כ יקשה לדידי' ברייתא דנתנה לבלן ומשמע דוקא בלן אבל ספר לא, ולפי הנ"ל די"ל דר"ח ס"ל כר"נ דלעיל דהיתר שימוש לא משווי' לי' לוה, והוי רק ש"ש ומש"ה דאף דד"ת מעות קונות כיון דחכז"ל הפקיעו לא מעל מצד הקנין כמו באתנן, ומצד שימוש המעות ג"כ לא מעל כיון דהוי רק ש"ש, וברייתא דנתן לספר מעל מיירי בנכרי דבנכרי לא מצינו דתקנו חז"ל, ואוקמי אד"ת דמעות קונות ומש"ה מעל, וביותר היה נראה דאצ"ל דרבא ס"ל כר"ה די"ל דאף לר"נ אף דבעלמא מחמת היתר שימוש לא הוי לו' ממש, מ"מ במוכר דודאי נקט הזוזי לאפקיני' בחזקת שלו הוי לוה גמור וכנראה להדיא מדברי הרי"ף לקמן גבי שומשמים כ' להדיא דא"ל רשות לאפקניי' וחייב באונסים ע"ש, אף דקיי"ל גבי מעות מותרים כר"נ, וע"כ דיש חילוק דגבי מוכר כיון דבודאי נקט לאשתמושי הוי לוה. גם י"ל סב' אחרת בדעת הרי"ף הא דבמוכר עדיף ממעות מותרים היינו דס"ל להרי"ף דמצד הנאת מקח הוי בלא"ה ש"ש וכנראה דהיה ס"ל לתוס' בעירובין (דף פא ע"ב) בקושייתם ע"ש היטב, ומש"ה כיון דאיכא ג"כ הני היתר שימוש הוי לוה כיון דמעיקרא היה ש"ש כמו שחלקו הה"מ פי"ו מהל' שאלה ופקדון, ואף לאינך חלוקים דבמעות מותרים ירא לקנות סחורות שמא יבא בעל הפקדון פתאום משא"כ בדמי אבידה י"ל ג"כ דבמכר חשיב כדמי אבידה דאינו ירא להשתמש דסתמא הלוקח לא יחזיר כיון דיצטרך לקבל מי שפרע, וראיתי בב"י (ססי' קצ"ח) שהביא דברי הר"ן שכ' דבתוס' כ' דהני זוזי הוי פקדון ולא מחוייב באונס דלא כרי"ף, וכ' הב"י ואני לא מצאתי שכ"כ בתוס', אלא בהמפקיד כ"כ לתירוצם א' דגם לר"י אסור המוכר להשתמש במעות, ואם לזה כיון, הו"ל להביא בשם תוס' דאסור להשתמש במעות ע"ש, ולענ"ד כוונת הר"ן דתוס' ס"ל לפי תירוצם הב' דיכול להשתמש במעות, מ"מ כיון דקיי"ל כר"נ דנאנסו לא ה"נ אין חייב באונסין דאף דהרי"ף כתב